ב-10 במאי 2021 השתנו לי החיים. אני פותח לכם, קוראי הטור הזה – צוהר קטן לחיים שלי כדי שתבינו במעט למה. השנים האחרונות היו לא פשוטות במדינת ישראל, וכל מי שעובד סביב התחומים הפוליטיים והחברתיים הרגיש בצורה חזקה מאוד את הסערות הגדולות שהמדינה עוברת.
פרויקט מיוחד לציון שנתיים למאורעות תשפ"א – לקריאת טורים נוספים
אני אישית חולה בסרטן ארוך שנים, אני חי לצידו ואף כתבתי על ההתמודדות מספר לא מועט של פעמים. אני לא מתלונן, אלו הם חיי, ומערכת הבריאות של מדינת ישראל מספקת לי את המענה הנדרש לצורך כך. כתפיסה, אזרח מדינת ישראל, למרות הוויכוחים השונים והכעס על המדינה – מצפה בסוף שהמדינה תהיה שם כשהוא נופל על הרצפה, כשהוא נתקע בחו"ל באמצע אסון טבע, או נתקל באירוע אלים שמצריך לתת מענה.
ב10 במאי השתנו לי החיים ולא רק לי.
זה התחיל ב-40 דקות של טלפונים למשטרה שלא מספיקות כדי להביא את המשטרה אל אירוע חמור בלב עיר במדינת ישראל, בו פורעים מסתערים על בתי יהודים, שורפים דירות ובתי כנסת, ומאיימים לפלוש בהמוניהם לרחוב קטן בו גרים יהודים – אנשים נשים וטף – בכדי לעשות בהם שפטים, עד שלא נותרה ברירה ובוצע ירי לעבר מתפרע שגמר את האירוע הזה אבל התחיל אירוע אחר, עצום יותר.
היעדרות מוחלטת של המשטרה, של המדינה ושל כל מי שאמור להיות פה כדי להגן עלינו, סירוב מוחלט של נציגי הציבור – גם אם הם לא מהצד הפוליטי שלי, להכניס את הצבא לתוך הערים כדי לתת מענה להתפרעויות האלימות ביותר שהיו כאן מאז קום המדינה.
זה המשיך בכך שבמקום שהמשטרה תדאג לכבות את האש, היא רק ליבתה אותה במעצר חטוף ודרקוני של 5 תושבים מאותו רחוב, הפקירה לחלוטין את ביטחון התושבים ונתנה גב תודעתי להתפרעויות שבימים שאחרי.
והכי גרוע – מעל הכל, הייתה התקשורת. שנים אני כותב שהתקשורת בישראל היא מקור הנזק הגדול ביותר למדינה, למפעל הציוני, לביטחון המדינה.
אנחנו יושבים מול חלונות הבתים כדי שלא ישליכו בקבוק תבערה לתוך הבית, יורדים לסיורים ברחוב כדי למנוע ממתפרעים צמאי דם להגיע לבתים שלנו, חלקנו נתקל באירועי ירי שלא היו מביישים את הקסבה בשכם או את מחנה הפליטים בג'נין, מלקקים את הפצעים שלנו, מנסים להתמודד עם אובדן המשילות והיעדר מענה אמיתי של המדינה לקרבות חסרי התקדים שנוצרו מתחת לבית שלנו, איפה שהילדות שלנו יורדות לשחק –
ובאולפנים, יושבים, מלהגים להם עיתונאים מסוג "אפסים", מלהגים את עצמם לדעת על איזון קדוש, על "שני צדדים", על לינץ' בודד בבת ים שהוא הכותרת העיקרית והיחידה שלהם, בעוד שאנחנו לא מסוגלים לצאת מהבית כדי לקנות אוכל, ובזמן שמור ג'אנאשווילי ואלעד ברזילי מוכים כמעט עד מוות בעכו, אבי הר אבן נשרף למוות במלון, יגאל יהושע נסקל למוות בדרך הביתה ואין שלטון ולית דין ולית דיין ברחובות ישראל, אבל בתקשורת? איזון קדוש. איזון? יותר כמו הטחת האשמות בצד אחד בלבד.
המזל שלנו, של העם, שיש צדיקים, שאם את שמם לא אציין פה אני מבקש מהם סליחה – אבל זה התחיל אצל עמית סגל שמקבל מאתנו הודעות ומשדר אותם בפריים טיים, ואת שירית אביטן כהן בדמעות באולפן כאן 11, ועוד רבים וטובים, אבל זה לא הספיק. כמובן כתבי השטח – בר שם אור, ג'וש בריינר, בר פלג – שאשכרה היו בשטח. אבל באולפנים, שררה אווירה אחרת לגמרי.
לא הרבה זמן לאחר הפרעות, התחילו שניים, איש ואישה מהתקשורת הישראלית – בקמפיין מכוער, ציני, נבזי ושקרי, כנגד תושבי הערים המעורבות, באמתלת השייכות לגרעינים התורניים המקבלים תקציבים כאלו ואחרים מהמדינה, הצדיקו בפועל את העובדה שעברנו את "התפוז המכני" גרסת ישראל 2021, ויצרו סביבנו זוהמה שאפשרה לתקשורת לרקוד סביבנו את המחול הדם ולהצדיק את הפרעות שחווינו אך חודשיים וחצי קודם לכך.
החיים השתנו, שלי ושל כולם – כי גילינו שבזמן אמת – אף אחד, אבל באמת אף אחד – מכל אותן הרשויות, המערכות, התקשורת וכדו', לא מתגייס לעזרתנו כדי להגן עלינו. הפקרה מוחלטת, שלולא הצעקות והצרחות ברשתות החברתיות של מובילי דעת קהל בלוד, ויאיר קראוס אחד בעכו – אף אחד לא היה יודע עליה ועל האירועים השונים. מי שכן הגיע, היו אחינו, עם ישראל, שהתגייס בהמוניו ופשוט שטף את הרחובות וייצר הגנה עלינו, לאורך כל התפרים ובמקומות המועדים לפורענות.
במהלך הפרעות עליתי לגג עם כתב של אחד הערוצים הגדולים. במהלך אותו הערב, צילמתי לייב פייסבוק שנמחק לאחר מכן על ידי פייסבוק מסיבה לא ברורה בכלל – כשמדרום לי יירוטי כיפת ברזל בדרום, ולמטה ניידות מוצתות על ידי פורעים, זיקוקים נורים לעבר תושבים, בקבוקי תבערה מושלכים לעבר רכבים בכביש. אותו כתב, תיעד אותי, ראיין אותי וראה במו עיניו את המציאות הסוריאליסטית למטה, בה חבורת פורעים מתקרבת לשכונה, וכוח שנראה מאורגן (חשבנו שזה מג"ב) – מסתער עליהם ומבריח אותם. אותו הכח, למרבה ההפתעה – לא היה מג"ב, אלא חבורת "לה פמיליה" שהגיעה למנוע את ההתקדמות של אותם הפורעים לעבר השכונות היהודיות.
אותו כתב אמר לי, אל תדאג, יש לי כאן הרבה חומרים לכתבה. אז אמר. עד היום, רוב מוחלט של הכתבות התמקדו במותו של הפורע מוסא חסונה, בחקירת היורים, בגרעינים התורניים, בלינץ' בבת ים, ב"השתלטות הגרעינים התורניים" על לוד. הצדיקים היחידים בתקשורת המיינסטרים, שעשו זאת בצורה חלקית היו "זמן אמת" בכאן 11 ועוד תחקירים בודדים בפרינט ובדיגיטל של גופי תקשורת אחרים שאינם במיינסטרים (14, ישראל היום, גלי ישראל, אכסנייה זו, וכו') – שהציגו את סיפורו של הגיבור מור ג'אנאשווילי מעכו, שעל אף שכמעט הוכה למוות, עמד על הרגליים ונלחם כדי למצות את הדין עם הפורעים שפגעו בו.
אנחנו לא צריכים רחמים, ולא מתבכיינים. החיים שלנו השתנו, לקח זמן להבין אבל האסימון נפל. אין לנו ברירה אלא לדאוג לעצמנו (במסגרת החוק) – כי בזמן אמת, רק עם ישראל יהיה שם בשבילנו.
