את יוזמת "קרן הארנונה" של משרד האוצר צריך להבין בהקשר רחב. זו יוזמה כלכלית ו-חברתית. נחזור על זה פעם נוספת כי אין זה מובן מאליו: זו לא רק יוזמה כלכלית גרידא, אלא חברתית. מדובר ביוזמה סוציאל דמוקרטית לכל דבר ועניין המבוססת על רעיון הסובסידיות וצדק חלוקתי.
בבסיסה עומד הרעיון שהדריך את מדינת ישראל למן הקמתה ועמדה מאחוריו מי אם לא הורתה הפוליטית של מפלגת העבודה (הרבה לפני הגלגול הקוסמופוליטי והפרוגרסיבי הנוכחי). הוא מבוסס על חתירה אסטרטגית לצמצום פערים חברתיים, לחלוקה הוגנת של משאבים, שלא לדבר על מקסום רעיון הערבות ההדדית והקולקטיביות שהם אבן יסוד לא רק במחשבה הציונית המודרנית אם כי בתרבות הפוליטית היהודית של תקופת הגלות הארוכה בואכה העידן המודרני.
בקצרה, היוזמה להקמת הקרן מבוססת על כל מה שהגדיר את ישראל כחברה איכפתית החותרת לצדק חברתי מאחר וברעיון הפרטי שלה היא נשענת על מהלך להקמת "אמבטיה" של כספים שיתרמו מגביית ארנונה לעסקים המבוצעת על ידי הרשויות המקומיות וחלוקתם באופן נרחב לתכלית של עידוד בנייה למגורים. כזו שאמנם אינה מניבה כל כך לעיריות ואינה מזרימה מספיק הון לקופתן אבל מניבה חיים נורמאליים לאזרחי המדינה ובעיקר למבקשי דיור בעלות סבירה.
זה מהלך שנועד לייצר בו זמנית, דרך העתקה חברתית של משאבים ומעורבות אקטיבית של המדינה בכלכלה (שומו שמיים) ערך חברתי וערך כלכלי לאזרחי המדינה. בהיבט הזה, כמעט בלתי נתפס שאותו בנימין נתניהו, חסיד הכלכלה הניאו ליברלית שבעיקר היטיבה בעשורים האחרונים עם אליטות סגורות ובעלי הון, מעורב במהלך כזה שכל כולו עובד הפוך לגמרי ממשנתו.
האמת, שאין זו הפעם הראשונה שיסודות סוציאל דמוקרטיים משתרבבים במעשיו והחלטותיו הכלכליות. על היכולת של נתניהו לנטוש אידיאולוגיות מוצהרות בתחום הניאו ליברלי למדנו עוד בתקופת משבר הקורונה. אז, בניגוד גמור לגישת פקידות האוצר שלא הבינה לחלוטין את המשמעות החברתית והכלכלית של הסגרים והייחודיות של משבר הקורונה שמחייבת אימוץ היגיון כלכלי חדש ונעלה את קופת המדינה, ביקשו נתניהו וישראל כ"ץ לאמץ מדיניות של פיזור כספים וחלוקת "דגים" (במקום "חכות"). זאת, כדי להרחיב את הפעילות הכלכלית המתכווצת במשק הנתון למציאות של סגרים מתמשכים.
גם המהלך הנוכחי בהקשר של קרן הארנונה הוא מהלך אנטי ניאו-ליברלי. הוא בא דווקא מתוך העולם הסוציאל- דמוקרטי. אבל מה שלכאורה מפתיע אינו טמון ביכולת של הממשלה הנוכחית לנקוט בו אלא בתגובות השליליות ליוזמה, שאגב אינה בבחינת רעיון חדש והועלה בעבר. כבר בשנת 2014 בהיות לפיד שר האוצר דובר על מנגנון ושיטה דומים בהקשרים של העברת תקציבי רשויות חזקות, אז דובר על תגמול מועצות מקומיות ערביות חלשות (וכמעט כולן כאלה).
מכל מקום, התגובות השליליות ליוזמה בשיח הציבורי לצד ההשבתה הביריונית של רשויות חזקות כמו תל אביב, הן המראה של חלקים ממה שהפכה ישראל: חזירית, אגרסיבית, ניאו – ליברלית, ובעיקר מדינה של אליטות חזקות. אלה אליטות שמפעילות כיום עוצמה ברוטלית וישירה כדי לייצר סדר שבטי שבעיקר נוח לקבוצה הנבחרת והרבה פחות לקולקטיב כולו.
התופעה הזו היא דה ז'וו. היא מהדהדת את האפקט של המחאה על הרפורמה המשפטית. גם בהקשר הזה יצאו קבוצות אליטה שהצליחו לגייס את מאוכזבי תוצאות הבחירות האחרונות לתכלית של ריסוק מהלך מוצדק ונכון שנועד פחות לדכא את ההיפר-חופש הקיים במערכת הישראלית ויותר לפרק את מוקדי השליטה והכוח של האליטה המשפטית, המחוברת לאליטה הכלכלית שמחוברת לאליטה בממסד הציבורי, המחוברת לאליטה האקדמית וכך הלאה. שני המקרים הם דומים להפליא: מהלכים דרמטיים ונכונים ברמה החברתית הננקטים על ידי הממשלה ונתקלים בהתנגדות של בעלי כוח ועוצמה שבאים להגן על האחוזות הפרטיות שלהם.
חולדאי, ביבס ושאר ראשי הערים שהחליטו להשבית את השלטון המקומי הם דוגמא רעה למה שהפכנו ובעיקר למה שהתרחקנו ממנו. עוד עיקרון, רעיון מסדר, תפיסה ציונית – יהודית שנרמס. במעשה ההשבתה הפרוע (שדומה למהלך הלא פחות פרוע שיזמו גורמי ההסתדרות במסגרת המחאה על הרפורמה המשפטית) הם ממחישים שיש לממשלה סדר יום צודק ואולי גם מהפכני ברמה החברתית שהיא צריכה לקחת אותו הלאה גם, למשל, לפירוק מונופולים כלכליים גדולים כדי להוריד את יוקר המחייה.
