האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה פרסמה השבוע לראשונה עצות לשימוש ברשתות חברתיות בגיל ההתבגרות. העובדה הבולטת ביותר בהמלצות, שמבוססות על נתונים, היא כמה מעט אנחנו באמת יודעים על אופן ההשפעה של יישומונים כאלה על ילדינו.
כיוון שרשתות כמו טיקטוק וסנפצ'ט הן חדשות יחסית, אין הרבה ספרות מחקרית על ההשפעות שלהן על מוחותיהם של ילדים ובני נוער בטווח הארוך. השגת נתונים טובים יותר תדרוש מימון משמעותי, והרבה יותר שקיפות מחברות הטכנולוגיה.
ייתכן שמחסור בנתונים ברורים הוא אחת הסיבות לכך שהשיח סביב רשתות חברתיות וילדים נשען ברובו על החוויות והעמדות האישיות שלנו. רבים מהנתונים הזמינים עכורים: יש עדויות רבות לכך שיישומונים כמו טיקטוק ואינסטגרם עלולים להשפיע באופן שלילי על התפתחותם של ילדים, אבל הנתונים המעידים על קשר מובהק בין סיבה לתוצאה דלים.
זה לא אומר שההנחות שלנו לגבי ההשפעות המזיקות של הרשתות על ילדינו אינן נכונות, או שלהורים אין סיבה לדאגה. אבל היעדר המידע הוביל לשיח של "הכול או כלום", שיח שמתעלם תכופות מהמציאות: הרשתות הללו הרי לא הולכות לשום מקום.
דו"ח האגודה מפנה את תשומת ליבנו למה שאנחנו יודעים ואיננו יודעים על הממשק בין ילדים ובני נוער לרשתות חברתיות, ויש בו גם קריאה למחקר נוסף על כוחה של טכנולוגיה חזקה לעצב מחדש את ההתפתחות החברתית. "הגיע הזמן להתחיל להפיק את המדע", אומר מיטש פרינשטיין, קצין המדע הראשי של האגודה.
הראיות המועטות שזמינות לנו מרמזות, באופן לא מפתיע, שהרשתות החברתיות מפעילות תמריצים שאינם בריאים למוחות צעירים. החשיפה הראשונה של ילדים רבים לרשתות חברתיות מתרחשת "בזמן הגרוע ביותר בכל הנוגע להתפתחות המוח", אומר פרינשטיין, פסיכולוג ומדען מוח באוניברסיטת צפון קרוליינה, שחוקר אינטראקציות חברתיות של מתבגרים. "כפתור ה'לייק' והבינה המלאכותית משפיעים על מוחות של צעירים באופן שונה מאוד ממוחות של מבוגרים, בכל הנוגע לרצון להישאר זמינים ברשת ולומר או לעשות כמעט הכול כדי להשיג עוקבים". בנוגע לקשרים חברתיים, הוא משווה את מוחותיהם של הילדים בעת שהם משתמשים ברשתות למכונית עם דוושת גז רבת עוצמה ובלמים חלשים.
מוקדם יותר השנה, פרינשטיין ועמיתיו באוניברסיטה פרסמו את תוצאותיו של אחד המחקרים הראשונים על תגובת המוח המתבגר לרשתות. הצוות סקר קבוצה של תלמידי חטיבת ביניים כדי להבין את הרגלי השימוש שלהם ברשתות, ולאחר מכן בדק אותם במכשיר MRI כדי לראות כיצד המוח שלהם מגיב לתגמולים או לעונשים חברתיים. הם מצאו שלילדים בני 12 שנכנסו באופן קבוע לרשתות החברתיות יש בדרך כלל דפוסים עצביים מובהקים, עם יותר פעילות לאורך זמן בחלקי המוח הקשורים למוטיבציה, בולטות (או מוקד תשומת הלב) ושליטה קוגניטיבית.
הצוות לא הכריע בשאלה אם ההבדלים הללו טובים או רעים, או אם הקשר היה סיבתי או שהעיד בסך הכול על מתאם – דהיינו, שתי תופעות מקבילות בלי קשר סיבתי ביניהן. אבל עבודתם מצביעה על הצורך במחקר נוסף. היא גם צריכה לחזק אצל ההורים את הצורך להיות מודעים היטב להשפעתם הנסתרת של רשתות חברתיות על מוחות שעדיין מתפתחים.
מחקרים בתחום הזה יכולים להיות פוריים הרבה יותר אם חברות טכנולוגיה יגלו מה הן יודעות על השימוש של ילדים בפלטפורמות שלהן. החברות הללו שכרו פסיכולוגים משלהן כדי לבחון דרכים למשוך משתמשים, ובוודאי יש להן נתונים על תגובתן של קבוצות דמוגרפיות שונות לשימוש ברשתות. הנתונים הללו יכולים לעזור לחוקרים כמו פרינשטיין להבין את השפעת היישומונים הללו על בריאותם הנפשית של ילדים, ובמיוחד לזהות קבוצות ספציפיות שרגישות במיוחד לחוויות שליליות – או להפך, לזהות מי עשוי להפיק תועלת מהרשתות.
חברות טכנולוגיה גם מוכרחות לעשות יותר כדי להתאים את חוויית המשתמש ולהפוך אותה לבטוחה יותר למתבגרים. זה יכול להתחיל, כמובן, בהבטחה שגלילה מתמשכת של ילדים ברשת לא תוביל אותם לתוכן שעלול להיות מזיק. אבל גם שינויים קטנים יותר – כמו הגבלת גיל על שימוש בכפתור הלייק, ומגבלות זמן על שימוש של מתבגרים ביישומוני הרשתות החברתיות – יכולים לעזור, בהתבסס על המידע המועט שכבר מצוי בידינו.
וכמובן, לילדים יש כיום גישה חופשית לרשתות רק כי ההורים שלהם מאפשרים זאת. אחת הסיבות העיקריות לכך שהורים נמנעים מלשלול מילדיהם את הגישה לטלפון, או ליישומונים כמו טיקטוק ואינסטגרם, היא שהם חוששים שהילד שלהם יתנתק מהסביבה החברתית שלו. בנושא הזה פרינשטיין אומר משהו שהורים רבים צריכים לשמוע: "אין לנו נתונים שמעידים שילדים יסבלו מהשלכות חברתיות אם אינם מחוברים לרשת".
זכרו זאת בפעם הבאה שהילד שלכם דורש לקבל סוף־סוף טלפון או לפתוח חשבון סנאפצ'ט משלו. שד הרשתות החברתיות אולי כבר יצא מהבקבוק, אבל זה לא אומר שההורים איבדו שליטה לחלוטין.
ליסה ג'רוויס היא בעלת טור בבלומברג העוסקת בבריאות ובביוטכנולוגיה
