"מתי התחיל הסיפור הזה של מצעד הדגלים"? שאל אותי השבוע חבר שביקש להסתייג מהאופי הפרובוקטיבי לטעמו של האירוע. "זה משהו מהעשור האחרון, נכון"? הוא הוסיף, ואני בתגובה ציינתי שבפעם הראשונה שבה השתתפתי באירוע הייתי בן פחות מ-10. "לא מאמין", השיב לי ידידי הטוב שאיננו נמנה על שורות המגזר, "אז למה אף פעם לא שמענו על זה"? על השאלה הזו לא הייתה לי בתחילה תשובה טובה, אז יצאתי למסע קצר בעקבות האירוע שמסעיר בשנים האחרונות מדי שנה את עיר הבירה של ישראל ביום חגה, יום ירושלים.
ראשית כל, אין דבר כזה "מצעד הדגלים". לא מדובר בצעדה ולא במצעד. שמו של האירוע, שמבטא באופן מדויק את אופיו, הוא "ריקודגלים". הלחם של המילים 'ריקוד דגלים'. מדובר בכמה אלפי בני נוער, צעירים ומשפחות הרוקדים ממרכז העיר ירושלים דרך העיר העתיקה אל הכותל המערבי ביום ירושלים. אירוע חגיגי, שמח, הפנינגי באופיו. לא צעדה פוליטית בעלת מסר ספציפי מתריס או מלבה.
מקורו של האירוע הוא אי שם בשלהי שנות השישים, בעצרות ההודיה שהחלה ישיבת "מרכז הרב" לארגן לכבוד שחרור ואיחוד ירושלים בהובלתו של הרב צבי יהודה קוק. העצרות, שמשכו אליהן באותן השנים מלבד תלמידי הישיבה גם קהל ציוני דתי גדול, נחגגו בדרך כלל בהשתתפות אישיות ממלכתית/איש צבא בכיר, ובסיומן יצאו תלמידי הישיבה בריקוד לילי ספונטני ברחובות ירושלים מהיכל הישיבה שבשכונת קרית משה לעבר הכותל המערבי.
בשנת 1974 החליט הרב יהודה חזני ז"ל, אז אברך צעיר בישיבת "מרכז הרב" ופעיל בולט בחוגי "גוש אמונים" לנסות להרחיב את השורות ולצרף לריקוד הלילי של תלמידי מרכז הרב גם תלמידי ישיבות תיכוניות מכל רחבי הארץ. המגזר הדתי לאומי היה אז קטן הרבה יותר, והריקוד ברחובות בשעת לילה היה אפשרות סבירה. אולם, מהר מאוד התברר שאי אפשר לארגן אירוע המוני מכובד, שכולל ציבור רחב, בשעות הלילה. תלמידי מרכז הרב המשיכו לרקוד לכותל בלילה עוד שנים רבות.
אולם, האירוע החגיגי הציבורי עבר שרשרת של שינויים במהלך שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 בהנהגתם של הרב חזני וידידו יעקב נוביק. כבר בראשית שנות ה-80 הועבר האירוע ליום. בהמשך לכך הוחלט שכיוון שהאירוע נותק מעצרת החג במרכז הרב, תתקיים בסיומו עצרת חגיגית בכותל המערבי. גם נקודת היציאה לריקוד שונתה, ובמקום לצאת משכונת קרית משה בחרו מארגני הריקודגלים נקודות יציאה באזור מרכז העיר ירושלים. מטרת הריקודגלים הייתה לבטא את אחדותה של העיר, בריבונותה המלאה של מדינת ישראל ולכן עברו הרוקדים בחלקים השונים של העיר העתיקה. בשנים הללו התעצב האירוע, נוספו לו אלפי הדגלים שחולקו לרוקדים ואף ניתן לו שמו ה"ריקודגלים".
אך מתברר שאין חגיגה בלי טרגדיה. בקיץ 1992, חודשיים בדיוק אחרי הריקודגלים של אותה שנה, נהרג הרב יהודה חזני בנפילה מצוק בנחל אוג שבמדבר יהודה. מותו הטראגי של הרב חזני הפך את הריקודגלים מעוד אירוע משמח וחגיגי לכעין צוואה רוחנית שלו. מבנה האירוע, כפי שקבע אותו הרב חזני, התקבע סופית, ומקומו בלוח השנה של המגזר הדתי לאומי הלך והתעצם. באותן השנים, בהובלת ראשי מוסדות החינוך התיכוניים, ישיבות ואולפנות, שתלמידיהן גדשו את האירוע, גם הלך והתמסד הניסיון להפריד את האירוע מגדרית, ניסיון שעד היום נוחל הצלחה חלקית בלבד. כחלק מההפרדה הופרדו מסלולי הצעידה. בשנות ה-90 ובראשית העשור שלאחר מכן רקדו הבנים מרחוב יפו לרחוב סולטן סולימן ומשם דרך שער האריות לכותל, מסלול ארוך ומאתגר שעובר במספר שכונות של מזרח ירושלים הסמוכות לחומות העיר העתיקה. הכניסה דרך השער, בו נכנסו בשנת תשכ"ז לעיר הצנחנים משחררי ירושלים נשאה משמעות סמלית גבוהה. הבנות, ולצדן המשפחות, נכנסו לעיר העתיקה בשער שכם, ממנו מוביל רחוב הגיא הישר לעבר הכותל המערבי.
מדובר היה במסלול מורכב לאבטחה, ולכן כבר במהלך העשור הראשון של המילניום הנוכחי הוא עבר שינוי. הבנים נכנסו לעיר העתיקה דרך שער שכם ומשם ברחוב הגיא לעבר הכותל, ואילו הבנות דרך שער יפו, ומשם במורד השוק לעבר הכותל המערבי. אולם, המעבר של קבוצות רבות של רוקדים דרך רחוב הגיא, רחוב ראשי ושוקק חיים בלב הרובע המוסלמי של העיר העתיקה יצר גם חיכוכים בין הרוקדים לתושבים והביא לתופעות בעייתיות. בין התופעות שניתן היה למצוא בשוליים ניתן לסמן הכאה בעוצמה על דלתות הפח של החנויות, שירים מתגרים בסגנון "שיישרף לכם הכפר" ועוד. בעקבות התופעות הללו, שהתרחשו בשולי השוליים של האירוע החגיגי, החלה להיווצר התנגדות לאירוע, הן בקרב התושבים הערבים של העיר העתיקה שככל הנראה מעולם לא ממש חיבבו אותו, והן בקרב ארגוני שמאל.
ההתנגדויות הביאו להצרת צעדי הרוקדים על ידי המשטרה, ולניסיונות להסיט את מסלולו של הריקודגלים כך שיעבור רק דרך הרובע היהודי. גם העבודות להקמת הרכבת הקלה יצרו אתגרים מסוג נוסף לריקודגלים והכבידו על קיומו. כך קרה שהסוגיה הגיעה פעם אחר פעם לשולחנם של שופטי בג"ץ, בעתירות שהוגשו משני הצדדים. הן כאלו שהגישו מארגני הריקודגלים, עמותת "עם כלביא", שביקשו להסיר הגבלות שהוטלו עליהם, והן עתירות של פלסטינים וארגוני שמאל שדרשו דווקא להחמיר את ההגבלות בטענה שהאירוע החגיגי הוא בכלל "פרובוקציה". בית המשפט העליון התערב בסופו של דבר מעט מאוד, אך שרשרת הכותרות הארוכה קיבעה בתודעה של ישראלים רבים שלא מכירים היטב את אירועי יום ירושלים את הדימוי הבעייתי של האירוע החגיגי.
גם האירועים הביטחוניים והמתח המתעצם בירושלים ובארץ כולה לא הקלו. האירוע הדרמטי ביותר התרחש כזכור לפני שנתיים, אז שיגרו ארגוני הטרור בעזה רקטות לעבר ירושלים בעיצומו של הריקודגלים. אולם, על אף הכל נמשכת המסורת החגיגית, וכפי שהתחייב ראש המנשלה נתניהו – גם השנה צפוי הריקודגלים להתקיים כסדרו.
