המסמך המכני הזה הוקלד במעבד תמלילים ישן, קיוטקסט או איינשטיין, בעידן שבו המחשב הביתי רק התחיל להחליף את מכונות הכתיבה. הוא נוסח בשפה משפטית יבשושית והודפס במדפסת סיכות על דפים מחוררים בשוליים. במשך עשורים הוא שכב קבור אי שם בארכיב המדינה, עד שדוברת בתי המשפט הצליחה לאתר אותו לבקשתו של כתב גלובס חן מענית.
השבוע, עם מותה בטרם עת של נפגעת האונס יעל גרינברג, התיישבתי לקרוא את מאה העמודים שכתב השופט המחוזי דאז מיכה לינדנשטראוס. פסק דינו שזיכה את החשודים בביצוע האונס הקבוצתי בשמרת אומנם נהפך מאוחר יותר בעליון, אשר הרשיע את החשודים תוך שהוא משנה את ההלכה המשפטית בנושא. ועדיין, מדובר במסמך היסטורי חשוב. הטקסט הזה מאפשר הצצה לקו המחשבה שהנחה את שופטי ישראל לפני שהם התחילו לנסות להבין את עולמות הטראומה והפוסט־טראומה המשפיעים על תגובותיהם של נפגעי עבירה.
את החלק העובדתי בפסק הדין מומלץ לקרוא עם שקית הקאה. "ששת האישומים" מתארים ביבושת את מסכת התעללות ביעל גרינברג בת ה־14.5, שנמשכה לאורך חמישה ימי גיהינום בקיץ 1988, בשדות, בחוף הים, בחדרי הפנימייה של נערי קיבוץ שמרת. משהו שבין "התפוז המכני" ו"רוצחים מלידה" – זוועות אופל נטולות צלם שכיכבו באותן שנים על מסכי הקולנוע. אחד־עשר צעירים השתתפו באירועי האונס, מעבר לצעירים נוספים שלא הואשמו לאחר שגרינברג דיווחה שהיא שכבה עימם באותם ימים ממש כמה וכמה פעמים "בהסכמה".
פסק הדין בערעור בעליון קבע הלכה חדשה: הסכמה ליחסים צריכה להיות ברורה וחד־משמעית, ואם יש ספק אין ספק
קרימינולוגים ופסיכולוגים פרסמו לא מעט מחקרים המנסים להתחקות אחר הלך הנפש של משתתפים באירועי אונס קבוצתי. ברוב המקרים מדובר בשילוב קטלני של נערים בשלב הכי טיפש של ההתבגרות, עם הורמונים משתוללים ועכבות נמוכות עד לא קיימות, הפוגשים נפש פצועה ואילמת, בבחינת "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". הראשון שפורץ את הגבולות גורר אחריו את חבריו, וכדור השלג מתגלגל באינטראקציה של לחץ חברתי. האנושיות מתקלפת, צלם א־לוהים נמחה על המים, האמפתיה האנושית הבסיסית נעלמת, אף אחד מהם כבר לא עוצר לשאול את עצמו שאלות.
החלק המעניין בפסק הדין הוא הניתוח המשפטי. תחת הכותרת "אשר לשאלת המתירנות", דוחה לינדנשטראוס את הטענה ל"אשם תורם" של גרינברג בשל התנהלותה המינית עובר לאירועים. הוא מצטט תיק אונס אחר שבו הנאשם טען כי "אווירת המתירנות שהמתלוננת השרתה עליו בעת שהצטרפה לבילוי עימו, יצרה תחושה כי היא נענית לרמזיו הפיזיים". השופט שמגר קבע אז כי "מקרה זה אינו תולדה של מתירנות, אלא של המנטליות של רבים מהאנסים, לפיה נערה המזדמנת לחברתו של פלוני הגברתן חייבת לנהוג בכל עת בהסכמה מתוך כניעה לרצונו, והיא איננה אלא אחד מביטויי האלימות המצויה שבה משופעת חברתנו יתר על המידה".
לינדנשטראוס דוחה מהדלת אך מחזיר מהחלון. ההתנהלות המינית של גרינברג לא נכנסת אצלו כשיקול בדלת של "אשם תורם" אבל כן דרך חלון דיני הראיות. השופט מצטט את חשין (האב) שכתב בשנת 1955 כי "החוק שומר על כל אישה, ואפילו אישה מופקרת רשאית שלא להיבעל על כורחה, אלא שמבחינה עובדתית עלולה אישה זו להימצא במצב שבו יש צורך בראיות חזקות ביותר כדי להוכיח 'שינוי לבבות'" (כלומר, להוכיח שהיא אכן סירבה והתנגדה). לינדנשטראוס מזכיר פסק דין אחר, משנת 1976, שבו קבע העליון כי "במצבים מסוימים ניתן לפרש את התנהגותה של המתלוננת בעבירות מין כמבטאת הסכמה לבעילה, גם אם בליבה פנימה לא רצתה ולא הסכימה. גם בגילה הצעיר לא ייתכן שהמתלוננת לא חשדה בכוונותיהם של הנאשמים, שעה שנסעה עימם בלילה למקום לא ידוע. אישה המתנגדת ברצינות לקיום מגע מיני עם גבר נותנת ביטוי לכך בהתנהגותה ומנצלת הזדמנות ראשונה הניתנת לה כדי להסתלק או להזעיק עזרה". הוא גם מצטט את השופט בך שבתיק אונס אחר ציין ביחס למתלוננת כי "ביחסיה עם גברים היא נוקטת בגישה מתירנית, מחליטה בקלות לקיים יחסי מין עם גברים, ובפועל מקיימת יחסים כאלה לעיתים קרובות".
זהו תיק של "מילה מול מילה", קובע לינדשטראוס, וצריך להחליט למי אנחנו מאמינים. השופט מונה את הסיבות שבגינן הוא מתקשה להאמין לגרינברג: ראשית, את התלונה הראשונה במשטרה היא מסרה רק חמישה ימים לאחר האירוע האחרון, והעדות שלה בבית המשפט נשמעה לראשונה שנתיים ועשרה חודשים לאחר המקרה. היא לא דיווחה מיד לאימה או לאביה החורג, ולאחר קיום היחסים עם הנערים לא עזבה את הפנימייה והלכה לישון בבית.
שנית, "המתלוננת איננה מתרגשת על דוכן העדים. כאשר מסרה את עדותה לא התרגשה, לא נראתה נסערת, מתוחה, נרגשת, אף כי הייתה חייבת להיות כך נוכח החוויות הקשות שעברה לטענתה. העדה עשתה עלי רושם של צעירה אינטליגנטית, בעלת כושר הבעה טוב, המוכנה היטב למערכה עם הסנגורים הכבדים".
שלישית, "הסתירות בעדות המתלוננת". לינדנשטראוס מדגיש שהוא מאמין לדיווחים העובדתיים שלה אבל לא ל"יסוד הנפשי": "התרשמתי כי אותם תיאורים שמסרה לגבי המעשים המיניים הפיזיים שבוצעו עימה היו מדויקים ושיקפו את פני הדברים. השאלה היא האם הם בוצעו בהסכמה אילמת או בהסכמה בפה מלא כטענת הנאשמים. בנושא זה נולד הספק בליבי".
יישור קו
מה שהכי זועק בפסק הדין הזה הוא מה שלא מופיע בו: התייחסות מקצועית לטראומה, פוסט־טראומה, ולתגובות כמו קפיאה, שיתוק, הדחקה או דיס־אסוציאציה. גם התביעה וגם השופט כלל לא הכירו את המושגים הללו. בשורה התחתונה, השופט קבע כי "בהתחשב במשקל המצטבר של נקודות הכרסום באמינות… לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הדרושה במפשט הפלילי כי הנאשמים אשמים", וזיכה אותם.
לינדנשטראוס הסתפק בביקורת מוסרית על הנאשמים, אשר "עטו עליה כמוצאים שלל רב תוך התעלמות מוחלטת מגילה הצעיר… לא נתעורר אצלם הזיק האנושי. אין זו שאלה של מתירנות אלא של יחס כבוד לזולת, נערה רכה בשנים אשר הפכה למכשיר בלבד. חוסר יחס אנושי למתלוננת הוא ביטוי של חולשה והיעדר ערכים".
בתולדותיה של ישראל היו כמה אירועי אונס קבוצתי שהסעירו את המדינה: פרשת נירים (1949), אירועי לוד (2003), קפריסין (2019) אילת (2020), אבל לא היה אירוע שהסעיר את השיח הציבורי כמו פרשת האונס הקבוצתי בשמרת. כזכור, לאחר שגרינברג התלוננה במשטרה החליטה פרקליטת מחוז חיפה לילי בורישנסקי לסגור את התיק בעילת "חוסר עניין לציבור", מה שעורר מחאה ציבורית חסרת תקדים שהובילה לפתיחת התיק מחדש ולהגשת כתב אישום. לאחר זיכוי הנאשמים בבית המשפט המחוזי המחאות רק גברו.
פסק הדין בערעור בעליון קבע הלכה חדשה: הסכמה ליחסים צריכה להיות ברורה וחד־משמעית, ואם יש ספק אין ספק. זכורים במיוחד הדברים שכתב חשין, אשר ציטט את שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?" ושאל: "האומנם כך הוא? האומנם 'לא' הוא 'אולי'? האומנם 'לא' הוא 'בוא'? האומנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מכן'?" חשין דחה את המסר העולה מן השיר וקבע, "'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'".
החיים של גרינברג נהרסו ולמעשה היא לא הצליחה להשתקם. אולם בהפוך על הפוך הזעם הציבורי על הפרשה הפך מנוע לשינוי עמוק.
והיה כאן גם שילוב נסיבות: מלחמות ישראל, ובעיקר מלחמת יום כיפור ומלחמת שלום הגליל, הציפו על פני השטח בעוצמה את המודעות לעולמות הפוסט־טראומה. המידע שהלך והצטבר בטיפול בהלומי קרב הצטרף למידע שהלך והצטבר בטיפול בנפגעות תקיפה מינית, ויצר הבנה חברתית הרבה יותר עמוקה ורחבה למאפיינים של אירועים טראומטיים ולתגובות של הנפגעים. השילוב של מחקר פסיכולוגי, עיסוק תקשורתי ואומנותי ופעילות שיטתית ומתמשכת של ארגוני המגזר השלישי, הוביל למצב שהיום לא צריך להיות מומחה כדי לדעת שקפיאה, הדחקה או דיס־אסוציאציה הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי.
המשפט יישר קו: בתחילת שנות ה־90 נחקק החוק למניעת הטרדות מיניות, שכיסה קשת רחבה מאוד של מקרים שלא קיבלו עד אז מענה בעבירות הכלולות בחוק העונשין. עם השנים היחס של בתי המשפט לעבירות מין השתנה מקצה לקצה.
השינוי שהתרחש כה עמוק עד שיש הטוענים שכיום המערכת המשפטית סובלת מחוסר איזון לצד השני. לפני כמה חודשים פנה אליי עורך דין פלילי וטען שהוא מסרב לייצג נאשמים בתיקי עבירות מין, מסיבה של מוניטין מקצועי. "התיקים הללו הורסים לי את הסטטיסטיקה", הלין. "גם אם אני משוכנע שמדובר בתלונת שווא אין לי דרך להגן על הנאשם. גם אם זו רק מילה מול מילה, וגרסת המתלוננת מחוררת כמו גבינה שווייצרית, אין לנאשם שום סיכוי לצאת זכאי".
קשה לדעת אם יש ממש בדבריו, אבל הלקח המרכזי מהפרשה הזו הוא ההבנה שהמשפט נגרר אחרי תהליכים חברתיים ולא להפך, והדרך הכי טובה לקדם שינוי ותיקון היא הסברה, חינוך והגדלת המודעות הציבורית. אם רוצים לטפל בבעיה רוחבית צריך להציף אותה, לדבר עליה, ולעסוק בה בכל ערוץ אפשרי: מחקר, תקשורת, אומנות וגם מחאה. החוק והמשפט יצטרפו בסוף.
