במקום לכתוב את המדור הזה, ראיתי כתבת מגזין על תיירות ששודרה באחת המהדורות, קראתי על איזה ויכוח בין פוליטיקאים, הכנסתי כביסה למכונה וקיפלתי את הבגדים שהתייבשו, רפרפתי על השראות אמנות בפינטרסט ועברתי בדייקנות על עמוד של מוזיקאי מתחיל שאולי אגיע לכתוב עליו יום אחד. במילים אחרות, בזבזתי זמן. אומנם חלק מהפעולות היו פרודוקטיביות, אבל הן בהחלט לא היו מה שהייתי אמורה לעשות כשהדד-ליין נושף בעורפי.
הדבר היפה בזמן המבוזבז הזה הוא שהצלחתי לכלות כמעט שישים דקות בלי טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם ואפליקציות של חדשות – כי את כל אלה מחקתי לפני חודש. מדינת ישראל רעדה מהפגנות בשבוע שלפני פסח. ערוצי התקשורת ליבו את הלהבות כמו מְמנגֵלים ביום העצמאות והרשתות החברתיות צרחו בהיסטריה. ואז ערב אחד, כל העניין היה פשוט יותר מדי. תחושת הפומו, הפחד שלא אדע מה דעתו של כל אחד על כל דבר, שלא אראה בזמן אמת מי הקורבן התורן של קרבות הטוויטר – הכול התגמד לעומת האיום על שלוות הנפש. ההתלהטות הבלתי נגמרת הצליחה להפחיד אותי, כאילו הקרקע באמת תכף נשמטת תחת רגלינו וכל הסיפור הישראלי עומד להיגמר. התחלתי להצטער על כל שיעורי האנגלית שהברזתי מהם בתיכון, כי האפשרות שבגלות אצטרך את המילים מהבוק ריפורט נראתה לי אפשרית מתמיד. אבל אז הסתכלתי על כוס הקפה החצי ריקה ועל החצר הקטנה בשכונה השקטה, והפעולה הבאה כבר הייתה ברורה מאליה: סימנתי את האפליקציות הרלוונטיות ולחצתי על פח האשפה הדיגיטלי.
הבעיות של מדינת ישראל לא נעלמו יחד עם האייקונים הקטנים, אבל הן התכנסו למקום הגיוני יותר. לא שברתי את הטלפון וגם לא השמדתי את החשבונות שלי. אני נכנסת אליהם במחשב מעת לעת, מציצה אבל לא מתמסרת, זורקת הערה בדיון בטוויטר ומחלקת כמה לייקים בפייסבוק, אבל אז אני עוברת הלאה.
גם מחדשות אני לא ממש מתנזרת אבל האצבעות שלי מחליטות כמה ומתי להתעדכן. הפושים הבלתי נגמרים כבר לא מכתיבים את הקצב. האסונות רודפים אותנו: אונס, רצח ותאונות משמשים בערבוביה ומלווים בתיאורים ובייצוגים גרפיים מפורטים מדי שלא בהכרח בריאים לנפש האדם. הווליום הבלתי נשלט (תגובת ראש ממשלה וכותרות ראשיות לסרטון הכתרה דוחה וגזעני, מדברים עליכם) יוצר גם חוסר פרופורציה במציאות. כשכל כמה ימים חורפיים הופכים לסופה שזוכה לשם, אל תתפלאו אם גם בשרב הקרוב יבשרו על פתיחת שערי הגיהינום. הפחד מהלא נודע מייצר אצל האדם צורך בקבלת עוד מידע, מה שמשאיר אותו צמוד לאותו גוף שהמציא את הגורם האפוקליפטי התורן כדי לשאוב קצת נחת מעוד מידע שמגביר את ההיסטריה וכן על זו הדרך. וכך, בהינף אצבע החזרתי מעט מהשליטה על מינוני האקטואליה.
ובכל זאת, כנראה יש כמה סיבות טובות למה כולנו צמודים למסכים הקטנטנים האלה. נכתבו על הנושא אינסוף מאמרים, פוסטים ותיאוריות שגם משתנות יחד עם הרשתות ובהתאם אליהן, אז אתן את המעט שהודגש לי בחודש האחרון.
קודם כול, קשה לכמת כמה משמעותית לאדם התחושה שהוא יכול להשמיע קול ויהיה מי שיקשיב לו – במיוחד בימים סוערים, שהם כמעט כל הימים בישראל. גם העדכונים השוטפים מעניקים לנו משהו: הם יושבים על מעגל הזהות הרחב שלנו ומחזקים אותו. השייכות והחיבור למה שקורה כאן בארץ נטועים היטב בתרבות המקומית. "שלומי כשלום עמי" נהג לענות חיים גורי כשנשאל למצבו. לסבתא שלי היו דמעות התרגשות בעיניים כשדיווחו ברדיו שנחצה ממוצע הגשמים השנתי. וכמובן המענה על הפומו, שרק לא יקרה משהו בלי שהיינו שם, בלי שידענו.
גיליתי עוד דבר נהדר. רוב הזמן, הרעש שיוצא מהטלפון הוא פשוט פילר: הוא ממלא את החללים הקטנים בחיים שלנו, בהמתנה בתור, בחמש הדקות שמישהו מאחר לפגישה, בדקה וחצי עד שהאוכל מתחמם במיקרוגל או ברגעים עד שהעיניים נעצמות. אלה רגעים שכנראה היינו פוגשים בהם פעם את עצמנו, את ספר הכיס שהיה בתיק, את המבוכה שבישיבה בדממה ליד אדם זר (השארית היחידה שנותרה לתחושה הזו היא עמידה במעליות ללא קליטה) או את שיחת החולין האקראית. הפילר הזה לא הכרחי, אפשר לחיות בלעדיו, אבל יש לו גם יתרונות רבים ולפעמים אנחנו מפילים עליו בעיות שהיו לנו גם בלעדיו (עצלות ובזבוז זמן, מדברים עליכם). ובעצם, כשחושבים על זה, מה כל כך נורא בלגלול כמה דקות בין סרטוני סטנדאפ לוויכוח מר.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולתלונות על היעדר הומור) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
