כנראה אף אחד לא יופתע מדי לשמוע שהסדרה הכי טובה על המסך בימים אלו היא של HBO. בכל זאת, זה המצב הסטנדרטי בטלוויזיה ברבע מאה מאז שחברת הכבלים האמריקנית עלתה על המתכון לייצור זהב נרטיבי. מלכת המסך הנוכחית היא "יורשים", שמשדרת בימים אלו את עונתה הרביעית והאחרונה וגורפת תשואות חדשות עם כל פרק חדש. בעולם התרבות של ימינו, אתרים ועיתונים מפרסמים "ריקאפ" שבועי של סדרות פופולריות, ובעוד זה בדרך כלל מוגזם, במקרה של יורשים זה צעד מוצדק: קל לשפוך מאות מילים על כל פרק, וקצת קשה לצמצם את הדיונים והשבחים לעמוד אחד בלבד. ובכל זאת, ננסה לעשות איתה צדק.
יורשים היא טרגי־קומדיה־דרמה שמגוללת את סיפורם של האחים רוי, שנאבקים זה בזה כמו גם ביריבים חיצוניים על ירושת אביהם, לוגן (בריאן קוקס) – ראש אימפריית מדיה עצומה שמבוסס על איל התקשורת רופרט מרדוק. לוגן רוי הוא אדם קשה וחסר רחמים, אבטיפוס של אב קשוח ומגדלור של התעמרות נפשית (ולעיתים גם פיזית). באופן לא מפתיע, הילדים שלו שרוטים להחריד בדרכים שונות ודומות, וכולם מתאווים לטיפת כבוד או אפילו אהבה מהאדם שעיצב כל דבר בחייהם. קנדל (ג'רמי סטרונג) הוא יורש העצר שעתידו נגנב ממנו. שיבון (שרה סנוק) היא הבת הטובה שניסתה למצוא סיפוק בפוליטיקה והתחתנה עם בחור טוב ממעמד נמוך מדי, טום (מתיו מקפיידן), שמנסה נואשות להוכיח את עצמו. ורומן (קירן קולקן) הוא בן הזקונים המתוסבך והתמים באופן מפתיע שרק מנסה למצוא מקום. ויש גם את קון (אלן רוק), הבן הבכור מנישואים קודמים שפרש מהמרוץ על הירושה ומסתפק במרוץ חסר תוחלת לנשיאות ארה"ב.
לאורך שלוש העונות הקודמות צפינו בילדים זוממים ונכשלים, כורתים בריתות ומפרים אותן, ובעיקר חגים סביב אבא שלהם בניסיון נואש להכרה. אך כעת הגענו לעונה האחרונה, והכול מתכנס לפרק סיום ארוך שמחולק לעשרה חלקים. כיוון שזו טרגדיה, אי אפשר לצפות לסוף טוב. אבל משום שזו סדרה מצוינת, אפשר לצפות לסוף מצוין.
מה מייחד את יורשים? ודאי שזו לא מקוריות בבחירת נושא. את ההוכחה הפשוטה ביותר אפשר למצוא ברשת המתחרה, שואוטיים, שכבר הפיקה שש עונות של "מיליארדים" – עוד סיפור על עשירים, מזימות ושחיתות – שלא הגיעה לקרסוליים של יורשים. זו גם לא מקוריות עלילתית, שכן – כפי שהיוצרים אמרו שוב ושוב – שורשי העלילה הזו שאובים ישירות ממחזות של שייקספיר. השחקנים טובים, אבל כנראה רובם לא יזכו באוסקר בקרוב. הכתיבה חדה אבל ראינו בעבר חדה יותר. ובקושי דיברנו על המסרים המעט לעוסים על רעוֹת ההון והסכנה שמשקף הימין, שביצירה אחרת היו מעיקים ומעייפים. אז מה יש כאן? ההסבר הפשוט ביותר יהיה "זה הכול ביחד": העובדה שהכתיבה, המשחק, העלילה, ההפקה, וכל השאר – כולם כל כך משויפים ומדויקים יוצרת איכות תרבותית מסנוורת שהופכת כל שנייה של צפייה לתענוג. אך ההסבר הזה לוקה בחסר, שכן הוא לא באמת מיישב את השאלה כיצד סדרה על כמה עשירים מפונקים שתוקעים סכינים בגב זה לזה ולכל העולם קיבלה מקום כזה ייחודי בנוף המערבי.
אולי, בנוסף לאיכויות המדוברות, דווקא בחירת הנושא היא שהקנתה ליורשים מעמד כזה. בשנים האחרונות אנחנו עדים להתפרצות אדירה (ומעייפת) של תכנים שעוסקים באולטרה־עשירים. סרטי "רצח כתוב היטב" של ריאן ג'ונסון הם רק שתי דוגמאות קטנות לכך. הסרטים והסדרות האלו בדרך כלל יטפלו במושא שלהם באותה צורה: הם יציגו את העשירים כמפונקים, עצלנים, טיפשים (או מרושעים, או שניהם) וחסרי ערך באופן כללי, ובדרך כלל יראו לקהל כיצד הם מקבלים את הנקמה המתוקה שמגיעה להם מהעולם, מהחברה או מא־לוהים, שהיוצרים כנראה לא מאמינים בו.
במבט חטוף אפשר לחשוב שגם יורשים חוטאת במסרים המוסרניים המעייפים האלה, אך האמת היא שהיוצרים שלה עושים משהו אחר לחלוטין: הם ניגשים לדמויות האלה באמפתיה. הם מציגים אותן ברגעים מכוערים, אין ספק. אולי אפילו מגזימים שם קצת. אבל הם גם רואים בהן את מה שהן: בני אדם. עם תכונות טובות ורעות, עם אהבות ושנאות, עם הצלחות וכישלונות. ובעזרת העדשה האמפתית הזו, הם מתחברים לשיח התרבותי הנפוץ – קרי, עיסוק במיליארדרים – אך מוסיפים תבלין שחסר בכל כך הרבה יצירות אחרות: אנושיות פשוטה. וכך, עם קצת כתיבה וקצת משחק והרבה שייקספיר, התעלו יוצרי יורשים על כל יצירה אחרת והגישו לנו את המנה המושלמת.
יורשים, עונה 4, yes
