רק בבוקר יום העצמאות הצלחתי לתלות את הדגל. רגע לפני סעודת החג, כשהבשרים כבר מתהפכים על האש והשולחן ערוך בכחול־לבן, רצתי ל"חדר ניקיון" – החדרון בעל הכינוי הכי אירוני בבית – ושלפתי מתחתית ארון חומרי הניקוי את שקית הדגלים. ברגע אחד הבית לבש חג, המועקה שנכנסתי איתה לאחד המועדים החביבים עליי בשנה נעלמה, וחשבון הנפש התחיל. כי איך נתתי לדעתי להיחלש ככה. איך יכולתי לעכב את פרסום הנס הזה של שיבת ציון רק בגלל המתח החברתי־ציבורי בישראל.
בשבועות האחרונים השתתפתי בשלושה מפגשי הידברות בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדיה. כל מפגש היה שונה באופיו, ברקע החברתי של משתתפיו, וגם בדרג של נציגי ההתנגדות – ממובילי מחאה של ממש ועד אזרחים מודאגים שיצאו ספונטנית לרחובות. מכנה משותף אחד חיבר בין כל הנוכחים, מהבעד ומהנגד: אהבה בלתי מסויגת למדינת ישראל ודאגה עמוקה לעתידה הקרוב והרחוק.
על הרפורמה לא דיברנו כמעט. ככלות הכול, מה שהצית את האש התברר כטריגר לסיפור גדול הרבה יותר. זרמים תת־קרקעיים שבעבעו לאורך זמן, משוועים לצאת, התפרצו דרך הסדק הצנוע, והפכו ללבה רותחת שמתגלגלת במורד ההר ומכסה על הכול. גם הקפאת החקיקה והסגת חלק חשוב מסעיפיה לא יוכלו להשיב את האבנים הלוהטות להר הגעש הרועד. במקרה הטוב ביותר נזכה לתקופה של רגיעה, ניקוי הרחובות והמתנה דרוכה להתפרצות הבאה.
בכל אחד מהמפגשים נדרשתי להסביר לעצמי, ולפעמים לקבוצה כולה, את סיבת השתתפותי. למה באתי? באתי כי נמאס לי לכעוס. באתי כי התעייפתי מלשנוא אנשים שאני כל כך אוהבת. באתי כי לא רציתי להכיר אותם דרך מסך הטלוויזיה, כשגם הערוצים התומכים בהם מצליחים לייצר אצלי נוגדנים כלפיהם. באתי כי לא חששתי ככה למדינה שלי, שלנו, אפילו בימי סכנה ביטחונית ברורה ומיידית. באתי כי גם הם באו, ואפילו מסיבות זהות.
ובאתי גם, ואמשיך לבוא בעתיד, כי עוד לא הצלחתי להבין. חובת ההסברה היא קודם כול של הממשלה. ההנהגה הנבחרת נדרשת לנהוג באחריות יתרה, ולו משום שהיא האוחזת בהגה. ככל שהיא מגבירה מהירות על כביש החקיקה והמדיניות, כך כל תנועה שלה עשויה להיות קטלנית יותר, אם תוביל להתנגשות בעצם אחר על אותו הכביש. עשו את זה קודם, לפני הממשלה הנוכחית, זה נכון. אנחנו לא שוכחים ולא ממש סולחים על דהירת אוסלו, גם לא על דורסנות ההתנתקות. אבל כמאמר המשורר, זה לא משנה. הרי אני ואתה באנו לשנות את העולם, לא לקבע את העוולות שנעשו בו. אז כשאתם יוצאים לדרך ראשית, לא מומלץ לטפס מאפס למאה ולדהור במהירות מופרזת לתוך כביש עירוני. ובכל זאת, חובת הסברה מוטלת גם על הצד השני. על מי שיצאו לעצור את המדינה, לחסום את כביש החקיקה בלי לציית לתמרורים המקובלים.
אנחנו יושבים יחד, ואני מקשיבה. שומעת איך הם משרתים בצבא בנאמנות, גם כשנוכחות הצבא הזה בשטחים פוגעת לפי תפיסתם בביטחון המדינה וברמתה המוסרית. ובכל זאת, הם מתייצבים. הם לא יצאו על זה לרחובות. לא התכתבו עם סרבנות ולא עם שיתוק המשק. ולא רק "הכיבוש", הם אומרים. גם ענייני כלכלה וחברה ודת ומדינה. הרבה מגמות במדינת ישראל לא נוחות להם ולא תואמות את תפיסת עולמם. ובכל זאת, הם לא טענו לדיקטטורה ולא צעקו "בושה" בפני נבחרי ציבור. אז למה דווקא עכשיו, הם שואלים אותנו. לא מבינים מה אנחנו לא מבינים.
אלא שעל השאלה הזאת לא אנחנו צריכים לענות. מחאה בסדר הגודל הזה, שלוקחת איתה את המדינה למחוזות לא מוכרים, צריכה להיות מלווה בהסברה אחראית לא פחות מזו שנדרשת מהממשלה. החשש הקמאי מפני דיקטטורה דתית הצליח להוציא לרחובות את אנשי המחנה הליברלי המנומנם, אבל אלה לא הצליחו להסביר למחנה השמרני־אך־ליברלי בזכות עצמו (כן, יש דבר כזה, והוא אפילו ציבור גדול מאוד), איך הפחדים הללו מעוגנים במציאות הרפורמה המדוברת. הם קפצו קדימה בתרשים זרימה שאומר שמנקודה A נובעת נקודה B, אבל לא השכילו לתרגם את מה שהם רואים באותיות הלעז למי שרואה מפה אחרת לגמרי, מנוקדת באותיות האל"ף־בי"ת. הם הצליחו אולי לייאש חלק מתומכי הרפורמה עד כדי ויתור חלקי ואפילו כולל, אבל לא הצליחו לשכנע שיש לוויתור הזה הצדקה. כידוע, למרות הרדיקליות המופגנת ברחובות, סקרי הבחירות מראים שוב ושוב איך הימין מפסיד למרכז, אבל לא מעניק ולו קול אחד למפלגות הקצה – העבודה ומרצ – ואפילו לא ללפיד. כמו אצל הימין בשעתו, ועל אף שערוצי טלוויזיה מרכזיים מגבים את ימי השיבוש ואת השעות השבועיות של חסימת הדרכים, גם כאן המחאה משכנעת בעיקר את המשוכנעים.
משפט מורכב
לאורך שנותיו נדרש המגזר הדתי־לאומי לא פעם להיות המקף המחבר בין הציוני לאמוני, ולפעמים המקף המפריד בין שני הצדדים, שלא ילכו מכות. היום הוא נדרש לחבר בינו לבין עצמו, בין "שוטרים ושופטים תיתן לך" לבין "מקום המשפט שמה הרשע". המחנה, שחלקו הוכה קשות בידי עילת הסבירות ונדרש להרכין ראש בפניה, לא רוצה לצאת פראייר ולא מוכן להמשיך להיות ילד הכאפות שלה. ובכל זאת, הבשורה המחברת של הציבור הסרוג צריכה להישמע ולהיראות, לא רק להתקיים בגבולות המתח האמוני הפרטי שלו.
הרשות השופטת היא לא המצאה של אהרן ברק ולא אינטרס ליברלי בלבד. היא צו דאורייתא שדורש חוק וסדר בכל שערינו. האזהרה התנ"כית מפני הרשעות הפוטנציאלית שתוססת תחת כס השופטים לא באה לבטל את הצורך בסמכות הבלתי תלויה הזו, אלא להזכיר לנו שגם היא צריכה מנגנוני בקרה משלה. צו השעה של מצדדי הרפורמה הוא לתרגם את המתח העדין הזה לשפת המעשה. להדגיש את המחויבות לחוק כמו גם למערכת המשפט, תוך יצירת בלמים ואיזונים לשתי הרשויות, שלמרבה הצער כל אחת מהן קנתה בזכות את חוסר האמון כלפיה.
נכון, לא נעים להיות מואשם בקידום דיקטטורה בעוד אתה נאבק בדיוק על ההפך, אבל כשהצדדים סובלים מפערי שפה קיצוניים, גם אותיות האל"ף־בי"ת זקוקות לתרגום לאיי־בי־סי. בשעות גורליות כאלו גם את המובן מאליו צריך להגיד.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
