הדיון הציבורי בישראל בענייני השעה טבול עד צוואר במה שאפשר להגדיר כשיח המלחמות או שיח הקטסטרופות. הדברים נוגעים גם למרחש בזירה הפנימית אך גם בזו הנוגעת לזירה החיצונית. מי שעקב בשבועות האחרונים אחר הכותרות הרעשניות שנגעו לחוק הגיוס, ולפני כן אחר האירוע שקיימו החרדים בלב המעוז התל-אביבי, שבו הופרדו נשים וגברים, ומי ששמע את הסיפורים הנוגעים לסידור מקומות הישיבה של חרדים במטוסי אל-על, לא היה יכול להתכחש לעובדה המרכזית הבאה: הדיון כולו נע בין כותרות מפוצצות על תהליך מואץ וכפוי של 'הדתה' לבין כותרות מרעישות לא פחות על 'מלחמת תרבות' הממשמשת ובאה ונושאת בחובה חזון קודר ואפוקליפטי לחברה הישראלית.
באופן לא מפתיע מאפיינים דומים של השיח נשזרים מזה תקופה ארוכה גם לדיון הפוליטי שמתנהל בעניינה של המציאות המדינית הנוגעת ליחסים שבין ישראל לבין הערבים-הפלסטינים. הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע האירועים האלימים ברצועת עזה, אבל גם על ביחס לנעשה בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.
הדבר המרתק בדיון הציבורי ובעיקר בשיח 'המלחמות' ו'הקטסטרופות' המתלווה אליו הוא שמצד אחד, הדיון עצמו נעוץ בקרקע המציאות, מאחר שהוא צמוד לאירועים ולהתרחשויות המגדירות אותה. אולם, מן הצד שני, הדיון קורס לתוך מושגים שאינם תמימים אלא מונעים ממחשבה פוליטית צלולה. כמו כל היגד כתוב או אמירה שבעל-פה, ההגדרות הללו נטענות מראש במשמעויות שנועדו לייצר אצל השומע או הקורא תבנית מחשבתית מסוימת שמשרתת ומתכתבת עם תפיסת עולם מוגדרת.
כך, למשל, מושגים מגוונים משמשים בשיח הישראלי כדי לאפיין מרחב גיאו-פוליטי זהה: 'יהודה ושומרון', 'הגדה המערבית' ו'השטחים הכבושים'. כל אחד מהמושגים הללו מייצר עולם דימויים שונה. הדברים אמורים גם בשיח 'המלחמות' ו'הקטסטרופות', המאפיין בעת הנוכחית את הדיון החברתי והמדיני בישראל. עתה לא נותר אלא לברר למי ומדוע יש אינטרס להגדיר את פני המציאות דרך עולם מושגים שכזה המבליט דווקא את גווניה האפלוליים, ומה הפער בין אותה מציאות לבין עולם הדימויים המטופח בעניינה.
לשם כך נתחיל דווקא בהגדרת המציאות. מדינת ישראל חווה בשנים האחרונות תהליכים מכוננים המקרינים גם על המרחב הפנימי שלה וגם על זה החיצוני. ניתן להגדיר אותם כתהליכים דיאלקטיים של נבדלות לצד האחדה. תהליכי הנבדלות בולטים בעיקר בשדה החברתי-הפנימי. הם מאופיינים במגמה ברורה ונראית לעין של העצמת נוכחות קהילות וקבוצות תרבות ייחודיות הפועלות בחברה הישראלית במסגרת מרחב הציבורי. הדברים נוגעים לא רק לקהילה החרדית. ניתן למצוא לכך ביטויים בנוכחות קהילות נוספות – למשל זו הלהט"בית. אמנם, אין מדובר במגמה חדשה לחלוטין ואת שורשיה ניתן לאתר כבר בשנות השבעים על רקע התפרקות המודל המדומיין של 'כור ההיתוך' בסגנון תנועת העבודה, שחשף עד מהרה מציאות של חברה ישראלית שבטית ורבת גוונים ופנים. עתה מקבל תהליך זה ביטוי בולט יותר גם על רקע מגמת הגלובליזציה, שמאיימת למחוק ולטשטש גוונים תרבותיים-חברתיים ומייצרת סוג של תגובת נגד.
המגמה השנייה היא מגמה הפוכה בטיבה של האחדה, שבאה לידי ביטוי בנכונות של גורמים שונים בחברה להיות שותפים למרחב כלכלי אשר מעמיד במרכז את החתירה הפרקטית לשיפור רמת החיים ואיכותם – הן ברמת הפרט והן ברמת הקהילה, כחלק מתפיסת עולם ניאו-ליברלית. תהליך זה אינו מוגדר על-ידי גבולותיה הפיסיים של המדינה והוא משותף לכלל הקהילות והציבורים החיים במרחב הגיאו-פוליטי שבין הים התיכון לבין נהר הירדן, כלומר גם לקהילה הערבית. זו בתוך מדינת ישראל וגם זו בתחומי יהודה ושומרון ואפילו רצועת עזה. זהו תהליך שניתן להגדירו כ'ישראליזציה' של המרחב שבו השפעתה הכלכלית של המדינה חורגת מעבר לגבולות הפורמליים, וכשם שהיא טומנת בחובה יתרונות לא מבוטלים עבור אלה השותפים לה היא גם מייצרת חששות מפני תופעות הלוואי הפוטנציאליות שלה כמו חיכוך יתר בין השבטים והקבוצות ואף איום בהתמוססות הגבולות החברתיים בין השבטים השונים, כמו במקרה של החרדים.
הפער ההולך ונפער בתפיסת השמאל הישראלי
המשותף לשני התהליכים הללו הוא בכך שהם מערערים את משנתו של מחנה השמאל הישראלי וסודקים את תפיסתו הרעיונית סביב שני עניינים עקרוניים. הראשון הוא בכך שתהליך העצמת מעמדן ומשקלן של הקהילות השונות והבלטת ייחודיות השבטים השונים במרחב הציבורי הישראלי, מקעקעים את חתירת השמאל לאחד מרחב זה תחת מעטה של ערכים ליברליים וקוסמופוליטיים ולטהרו מקיומה של 'אחרות' וייחודיות, אשר אינן משתלבות עם שיח הזכויות הליברלי-אישי. זוהי התנגשות בין תפיסת עולם המעמידה בראש סדר העדיפויות את זכויות הפרט, לבין המציאות המתפתחת בישראל שהדגש בה מושם על הקולקטיב כמי שניצב במרכז סדר היום החברתי.
העניין השני הוא שמגמת 'הישראליזציה' הכלכלית ממוטטת את חזון השמאל החותר לעיצוב מערכת היחסים עם הקהילה הערבית-פלסטינית ביהודה ושומרון דרך עיקרון פוליטיקת הזהויות הלאומית החותרת להיפרדות. גם כאן מתקיים מפגש טעון בין תפיסת עולם מוגדרת לבין מציאות שנעה בכיוון הפוך, המאפשר לאחד את המרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן מבלי לבטל את קיומה של הנפרדות התרבותית בין יהודים ובין אלה שאינם כאלה.
שיח 'המלחמות' ו'הקטסטרופות' הוא אם כן ביטוי מובהק לפער ההולך ונפער בתפיסת השמאל הישראלי בין היסודות המכוננים את השקפת עולמו לבין התהליכים המכוננים את המציאות. הניסיון לתאר את המציאות דרך צבעים קודרים אינו רק מהדהד פסיבית את חוסר הנחת הפסיכולוגי מהדיסוננס המתקיים בין התודעה הפוליטית ובין המציאות הנוהגת. הוא גם משקף אקטיבית ניסיון מודע להטות את כיוון התנועה באמצעות הקניית משמעויות פוליטיות שליליות לתהליכים המגדירים בפועל את המציאות.
גם אם כך, כמו האמירה הידועה על השעונים שעצרו מלכת ובכל זאת מראים נכונה את השעה פעמיים במהלך היממה יש דבר מה נכון, גם אם לא אפוי עד תומו, בשיח השמאל. העניין נוגע לכך ששני התהליכים המגדירים כיום את המרחב הישראלי – זה המפרק וזה המאחד – מחייבים את המערכת הישראלית לא רק להשלמה פסיבית אתם, אלא גם להתאמה של דפוסי החשיבה ומאפייני ההתנהלות ביחס אליהם, כדי להתמודד עם האתגרים שתהליכים אלה מייצרים ולא פחות מכך גם עם ההזדמנויות המקופלות במציאות הזו.
מנקודת מבט זו, ישראל נדרשת להכיר בכך כי ההסתגלות לשני התהליכים שהם הפוכים לכאורה בטיבם, עוברת דרך מכנה משותף אחד. ביסודו מונחת נכונות לשקול אסטרטגיה מדינית-חברתית המבוססת על נטישת האידאלים הגדולים והחזונות המוחלטים מכל סוג שהוא לטובת יצירת מערכת מורכבת של הסדרות נקודתיות הנוטות לקביעות. מדובר הן בהסדרות הנוגעות לעיצוב המרחב החברתי הפנים-יהודי וגם בכאלה הנוגעות לעיצוב המרחב המדיני עם הגורמים שאינם יהודים. בכל הנוגע לעיצוב המרחב החברתי הפנימי, התהליך של הבלטת הקהילתיות בישראל איננו מאפשר עוד להשטיח את החברה הישראלית על בסיס מודלים ליברליים-אינדיבידואליים. הוא מצריך מערכת של הבנות בין הקהילות השונות, לרבות בין החרדית והחילונית, על האופן שבו ניתן למצוא את שביל הזהב בין ההכרה בצרכי הקהילות השונות לבין צמצום מאפייני חוסר הנחת שיכולים להיות מקופלים בכך כלפי גורמים אחרים בחברה כפרטים וכקהילות. אסטרטגיה כזו צריכה להסכין עם נכונות פנימית לראות בחברה הישראלית מעשה של שתי-וערב המוגדר דרך דיאלקטיקה של שותפות לצד נפרדות המחייבת רגישות חברתית ולא מהסוג האמפטי השטוח, אם כי מהסוג האמיתי החותר להבנה עמוקה של 'האחר' ונכונות לחיות במציאות חברתית מורכבת.
התפיסה של הסדרות מקומיות רלוונטית לא רק להגדרת מערכת היחסים בתוך החברה הישראלית, אלא גם לעיצוב המרחב המדיני שבין ישראל ובין שכניה הערבים-פלסטינים. בהינתן כך שאוטופיות מכל סוג שהוא (דוגמת רעיון ה'שלום' או דוגמת המודל ההפוך של סיפוח מלא) אינן רלוונטיות, מגמת 'הישראליזציה' הכלכלית יכולה לשמש מנוע משמעותי לגיבוש מערכת גמישה של הסדרים המבקשת לצמצם את חוסר הנחת שמקפל בתוכו המצב הקיים. כל זאת, מבלי לחתור לשינוי מהותי של המציאות הגיאו-פוליטית בשטח ותוך הכרה ברב-גוניות הקהילתית, היהודית-ערבית, המאפיינת את המרחב כולו. באופן זה תוכל ישראל ליצור מודל מדיני מתוחכם ורלוונטי המבוסס על תהליך 'הישראליזציה' הכלכלית של המרחב בין הים לנהר, שתכליתו למתן אקטיביזם מכל סוג שהוא, תוך הכרה ברוח המודל החברתי הפנים-יהודי, בייחודיות ובנפרדות הקהילתית של יהודים וערבים-פלסטינים במרחב כולו.
ישנם לא מעט סימנים המעידים על כך שישראל צועדת בכיוון הזה. פסיקת בית המשפט בעניין האירוע שקיימה תנועת חב"ד בכיכר רבין מבטאת את הניסיון לצעוד בכיוון זה במה שנוגע למערכת החברתית הישראלית באמצעות סימון שביל זהב בין טובת הכלל ובין טובת הקהילה החרדית. ואילו במרחב המדיני, מודל ההסדרים הארעיים הממנפים את מגמת 'הישראליזציה' מעצב כבר עתה את הכיוון אליו מנותבת מערכת היחסים שבין ישראל לבין המיעוט הערבי בתוכה, הנהנה כיום מ'תוכנית חומש' חסרת תקדים במונחים היסטוריים. זהו הבסיס גם לעיצוב מערכת היחסים הסבירה שמתקיימת בין ישראל ובין 'הרשות הפלסטינית' ביהודה ושומרון מזה למעלה מעשור המתבססת על רעיון 'הישראליזציה' הכלכלית תמורת נכונות פלסטינית לדחיית סיפוקים בתחום המדיני, וניתן להופכה למודל שמעצב את המציאות גם ברצועת עזה ובמזרח ירושלים.
זהו עולם המחר, ואולי כבר המציאות הנוהגת בהווה שרבים אינם מודעים לנוכחותה. נכון, היא מורכבת, מסובכת, נוטה לארעיות ודורשת בעיקר גמישות הליכה בתווך שבין לבין, אך בדיוק במקום הזה מונח לא רק העתיד, אלא גם החיים עצמם.
