ב־1 באפריל 1925 גדשו את הר הצופים אלפי בני אדם לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית. משתתפי האירוע שיוו לו חשיבות אפית, אבן דרך בתולדות הציונות. כל המי ומי הגיעו: מהרברט סמואל ועד הלורד בלפור, מהראשון לציון הרב יעקב מאיר ועד אחד העם, מדיזנגוף ועד קלויזנר, מהרב קוק ועד הגנרל אלנבי.
"הנחנו היום את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית", הכריז חיים ויצמן בנאומו, והצהיר כי האוניברסיטה "תלמד את כל החוכמות אשר רוח האדם תכילן. מטרת האוניברסיטה היא לעודד את העם היהודי לכך, שיוסיף לחקור ולגלות את האמת… האוניברסיטה תהיה נקודת המרכז של החזרת העטרה ליושנה – עטרת ההכרה העצמית שלנו".
לוּ נישאו היום בהר הצופים נאומיהם המרגשים של ויצמן וביאליק, הם היו מתקבלים בהפגנות, האשמות בגזענות ובלאומנות, פיטורים ונידוי
ויצמן, מדען מהולל בפני עצמו, הדגיש את חשיבות המדעים, אבל לא שכח להוסיף ש"על ידי החקירות המדעיות יתפשו מדעי הרוח מקום של כבוד. המדע העברי העתיק, האוצרות העשירים החבויים למחצה בספרותנו הפילוסופית, הדתית והמשפטית, צריך שיוצאו שוב לראות אור, יינערו מאבק הדורות וייכנסו לתוך החיים החדשים, העומדים להתפתח בארץ זו".
המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק נשא נאום מלא פאתוס לא שגרתי. "עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזוהרי תקווה ונחמה וליבם ובשרם ירננו ברכת תודה לא־ל חי… כי ברגע הזה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו". הציונות רק בתחילת דרכה, אמר ביאליק, "אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה… עלינו אפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל".
הדברים המרוממים הללו ריגשו רבים, אלא שבפועל האוניברסיטה דרשה גם ניהול, והמושכות ניתנו ליהודה לייב מאגנס, שהיה אדם מרשים, מגייס תרומות מוצלח – ואיש שמאל קיצוני. תחת שבטו הריכוזית של מי שהזדהה עם "ברית שלום", ובזמן שהוא מטיף נגד פוליטיזציה באקדמיה, האוניברסיטה העברית קיבלה גוון פוליטי מובהק שהלך והקצין עם השנים, עד שהיה צריך להפקיע ממאגנס חלק מסמכויותיו.
למרות זאת, ועל אף הגוון האידיאולוגי המובהק, בשנותיה הראשונות מימשה האקדמיה הישראלית לא מעט מהחזון שהבטיחה – לא רק המדעי, אלא גם הרוחני. היקף תרומתה לשפה העברית ולחיי הרוח היה מרשים בכל קנה מידה. הבולטים שבחוקרים, חלקם אנשי שמאל על גבול הלא־ציוני, העמידו לרשות האומה מחקרים מופתיים, רחבים ועמוקים. הם עמלו גם לכינונה של תשתית פדגוגית רחבה, ואף כתבו אנציקלופדיה שאין דומה לה באיכות. הם התגייסו להעמדת שלל תרגומים ליצירות מופת בתולדות הרוח האנושית, בשלל נושאים. חלק גדול מהמחקרים, התרגומים וספרי הלימוד הללו הם עדיין, ובפער גדול, הטובים ביותר שבנמצא.
אם כן, אף שכבר מנקודת הפתיחה נכשלה האקדמיה הישראלית מבחינה פוליטית וסבלה מהטיה והדרת אנשי ימין, בייעודה הציוני האינטלקטואלי – להקים מפעל מדעי ורוחני ישראלי ויהודי, להעמיד תשתית בעברית ליצירות הרוח, לחקור ולשמר את התרבות הכללית והעברית – היא עמדה בכבוד. הפער הזה, שבין מחקר נפלא להתנהגות פוליטית נפסדת, התאפשר בזכות העובדה שבעבר האקדמיה התחייבה לחפש אמת ושאפה לגלות נסתרות. כתוצאה מכך, למרות מנגנוני ההדרה והניכור, היא הייתה יותר מתודולוגית ורציונלית, וגם יותר סובלנית, פתוחה וסקרנית.
המצב הזה השתנה כליל. האידאה האקדמית הוחלפה באקטיביזם פוליטי פרוגרסיבי, שבו ה"אמת" ידועה מראש וכל מה שסותר אותה, עובדתי ככל שיהיה, מוקצה מחמת מיאוס. כתוצאה מכך מדעי הרוח והחברה הפכו לחסרי ערך לאומי, אם לא בעלי ערך שלילי. גדולי הדור דאז לא הוחלפו בדומים להם, אלא במי שלכאורה שייכים לאותו צד פוליטי, אך בפועל הם אנטיתזה לאבותיהם האינטלקטואליים.
זה לא עניין מקומי, אלא בינלאומי. כפי שאחרוני האקדמאים הימנים מדווחים לאחרונה בכאב, האקדמיה הפכה למוסד מעין אינקוויזיטורי: "ביטול" אנשים, חד־צדדיות אידיאולוגית, והתגייסות פוליטית. המחאה האחרונה הדגימה זאת היטב, כאשר אוניברסיטאות יצאו בקריאות מוסדיות נגד הממשלה – הקצנה שגם מאגנס לא היה מעז להעלות על דעתו.
עם העצמת ההטיה הפוליטית, הסגירות המחשבתית והציות הכפוי לצווי האופנה הפרוגרסיבית במדעי הרוח והחברה, מגיעה, כפי שתמיד קורה, גם איוולת. במקום שבו יש רק "דעה נכונה" אחת וכל השאר מינות, דעות מטופשות הופכות לאמת שהערעור עליהן איננו שקר אלא פשע. מכיוון שה"אמיתות" הללו מנותקות מהמציאות האנושית, רוב המחקר במדעי הרוח והחברה היום לא מלמד דבר, מלבד על הלך הרוח האקדמי. גם זאת ראינו במסגרת המחאה, עם שלל טענות הבל של אקדמאים בנוגע למשמעות המשטר הדמוקרטי, לצד גינוי ונידוי כל מי שמציג עובדות היסטוריות ופוליטיות הפוכות.
לאחרונה החלה להתפשט הפרוגרסיביות גם למדעי הטבע, שמגלים מחויבות גוברת לרעיונות פרוגרסיביים, קבלה מוטה של סטודנטים, ומימון מותנה ערכים. מחקר שנעשה לאחרונה הראה שכתב העת היוקרתי "נייצ'ר" סובל מירידה באמון הציבור בעקבות תמיכתו בנשיא ביידן; לזכות כתב העת ייאמר שהוא זה שפרסם את המחקר; לגנותו ייאמר שהוא הצטרף לדרישות הפרוגרס בעוד שלל היבטים.
למצב הזה אין פתרון קל. האקדמיה היא מפעל גלובלי. גם האקדמאים הישראלים צריכים לפרסם בכתבי עת, לקבל המלצות, להשתתף בכנסים ולזכות במלגות. הם לא יכולים להרשות לעצמם לצאת נגד האופנה, להתעמת עם המיינסטרים ולהפוך לאויבי הנאורות החדשה.
הסד לוחץ; הפרוגרסיבים הורידו את סף חוסר ההסכמה המותרת למינימום, כולל בענייני ציונות – מילה שהפכה באקדמיה לכינוי גנאי. לו היו נישאים היום בהר הצופים נאומיהם המרגשים של ויצמן וביאליק, הם לא היו מתקבלים רק בשריקות בוז אלא בהפגנות, האשמות בגזענות ובלאומנות, פיטורים ונידוי.
במצב הזה, חזון ההקמה של אבות האקדמיה הישראלית הופך לריק מתוכן. זה היה חזון מודרני לעם מתחדש, שנתקל היום במציאות פוסט־מודרנית ואקדמיה נובלת. רבים מהקוראים מסכימים בוודאי שמדובר בתקלה היסטורית שראוי לתקן. אבל באקדמיה בטוחים שאנחנו התקלה, ואותנו צריך לתקן. חזון ההנדסה החברתית ה"מתקדם" החליף את חלום הדורות הציוני – להקים מפעל אינטלקטואלי מדעי ורוחני לאומי, לתפארת עם ועולם.
