הזירה החברתית-פוליטית שלנו גועשת – גם בין ימין ושמאל, גם בין חרדים לחילונים – כפי שלא געשה מעולם. על רקע העימות על הרפורמה המשפטית, הרבה חילונים, וגם מסורתיים ודתיים ליברלים, אומרים שלא ישלימו יותר עם המשך הימנעותם של החרדים מהשתתפות בנשיאת הנטל הבטחוני ומחלק גדול מן הנטל הכלכלי. וכאילו כדי להציב מראה לאופציה אחרת, השתתפתי אתמול בטקס יום זיכרון מיוחד במינו, שאורגן על-ידי פעילים חרדים צעירים; למען האמת, וגם זה חלק מהחידוש, בעיקר על-ידי פעילות חרדיות צעירות, שגם הינחו את הערב.
כבר היו בעשור האחרון כמה טקסי יום זיכרון חרדיים. אבל רובם, כמעט ככולם, היו אפולוגטיים ואורגנו על-ידי ממסד חרדי שרצה להראות כמה דמותו הנוכחית אינה סותרת כבוד לנופלים. הטקס של אתמול היה שונה לגמרי: הפעילים והפעילות שארגנו אותו מייצגים עמדה ביקורתית מאוד כלפי הממסד החרדי, ופועלים כדי לשנות אותה. ברוח זו, גם הטקס שבר לא מעט מוסכמות.
אם ציפיתם לטקס המתמקד בעיקר בנאומי רבנים ולימוד משניות, הרי למרבה הפלא לא היה בטקס שום חלק כזה. הוא נפתח בשיר שקרא עדן אביטבול, משורר חרדי צעיר הנמנה עם התסריטאים של הסידרה 'שבאבניקים'; הוא קרא שיר של משורר חילוני בשם בארי חזק, שנהרג במלחמת יום כיפור. השיר שכתב אמנם מבטא אמונה גדולה באלוהים, אבל בדמותו החילונית של האלוהים.
אחר כך סיפרו שלושה חרדים מבוגרים על קרוביהם החרדים שנפלו במלחמות ישראל. לא במקרה היו אלה סיפורי נופלים משנותיה הראשונות של המדינה, כשרבים מהחרדים עדיין התגייסו. הסיפור הראשון, של רב-סמל משה גרינשטיין, הוא גם המאוחר ביותר מבין השלושה מבחינה כרונולוגית. גרינשטיין נהרג ב-1966 בפעילות מבצעית של חיל הים. סיפורו סופר על-ידי בנו הצעיר רפי, שהיה רק בן שש וחצי כשאביו נהרג. גרינשטיין היה ניצול שואה שעלה לארץ מתוך אמונה ציונית, כלומר רצון עמוק לחיות בארץ ישראל. כשהגיע לארץ היה ברור לו שיתגייס לצבא, וכך עשה. הוא התגייס לחיל הים ושירת על ספינת טילים – אמנם כאיש הצוות הטכני ולא כלוחם, אבל למעשה תנאי השירות שלו היו זהים לגמרי לאלה של חבריו. גם מותו בא לו על סיפונה של הספינה, בזמן שהתעמתה עם ספינה מצרית.
יואל שטינר סיפר על אחיה של סבתו, אברהם-חיים פריימן, שנהרג בשיירת אנשי האוניברסיטה ובית החולים הדסה, שנסעו להר הצופים המבודד באפריל 1948. הם הותקפו בידי המון פורעים במרכזה של שכונת שייח' ג'ראח, וכל 78 אנשי השיירה נטבחו. למרות תחינות של אנשי ההגנה לבריטים שיבואו לחלץ את האזרחים המותקפים, מספר שטיינר, הכוחות הבריטים הגיעו רק אחרי שהטבח הסתיים. פריימן היה עילוי צעיר שרצה לבוא לארץ וללמד באוניברסיטה עוד לפי הקמתה, אבל נדחה מפאת גילו הצעיר. הוא נשאר בגרמניה והפך שם לשופט, אבל עם עליית הנאצים לשלטון נאלץ לפרוש מתפקידו. הוא חלם להיות בין מעצבי מערכת המשפט של מדינת ישראל הצעירה, ואכן היה בין המנסים לעצב חוקה לישראל, ברוח המשפט העברי-יהודי; יוזמה שנגדעה בעודה באיבה. אלמלא נהרג ב-48', סביר שהיינו שומעים עליו רבות בעולם המשפט הישראלי.
הסיפור השלישי סופר על-ידי אלי אדלר, חרדי המתמחה כבר שנים בהרצאות על החברה החרדית וחקר ההיסטוריה שלה. הוא סיפר על עילוי חרדי, שבגיל 13 וחצי הודיע להוריו שהוא רוצה ללמוד רפואה. לשם כך היה עליו ללמוד בתיכון המעניק לבוגריו תעודת בגרות, וכך הגיעו ההורים לבית-הספר של תנועת המזרחי. אלא ששם דחו אותו בנימוק שחסרים לו לימודים בסיסיים בבית ספר יסודי. הצעיר ביקש שיתנו לו הזדמנות ללמוד במשך חודש, ולהיבחן. הצלחתו במבחן היתה כל כך יוצאת דופן, שהוא התקבל ללימודים ללא קושי, ואף סיים אותם כעבור 3 שנים. את הזמן שנותר לו עד הגיוס הוא העביר אפוא בעבודה במשטרת הנוטרים הבריטית בגליל; עבודה שאותה שילב, כמו נוטרים רבים אחרים, בסיוע מודיעיני לאנשי ההגנה.
במסגרת שיתוף הפעולה עם ההגנה הוא יצא לסייע לקיבוץ יחיעם, שהיה נצור על-ידי ערביי הגליל. באחת השיירות ליחיעם הוא נפגע ונהרג, והוא בן 17 בלבד. לאורך כל ההרצאה הקצרה תמהתי מדוע המרצה אינו מגלה לנו את שמו של הבחור, ורק בסוף הוא הסכים לגלות ששמו אינו אלא…אלי אדלר, כשמו של המרצה עצמו. מדובר בדודו של המרצה, והוא אכן נקרא על שמו.
אחרי סיפורי השכול הייתה גם הזדמנות לשמוע את הצד החילוני, בדמותו של אלוף (מיל.) רוני נומה, מי שקנה את עולמו במגזר החרדי בימי הקורונה, בהם שימש כיועץ ומתאם פעולות הסיוע לתושבי בני-ברק, עיר שסבלה כידוע מן המגפה בצורה קשה מאוד. נומה סיפר שמאז למד להכיר את המגזר החרדי באותם ימים, הוא מקפיד לשמור על קשר עם אנשיו ואף מבלה בחברתם את ימי הזיכרון, אותם היה רגיל לעשות עם חבריו מהצבא. אבל, כך אמר, הוא מאמין ששיתוף פעולה בין צה"ל והחרדים מוכרח לבוא, ואכן יבוא, והוא רוצה ללוות מקרוב את התהליך, כדי שלא ייפלו בו טעויות מיותרות.
חתמה את פרק השיחות על הבמה, שיחה בין עדן אביטבול, המשורר מראשית הטקסט, ואלירן מלכה – היזם, התסריטאי והבמאי של הסידרה 'שבאבניקים'. השניים דיברו על פרק נפיץ במיוחד (תרתי משמע) בסדרה, שבו חבורת השבאבניקים יוצאת לטיול בגולן, ואחד מהם נתקע בטעות בתוך שדה מוקשים. הסכנה גדולה, החששות רבים, וברור גם שהצעיר החרדי מוכרח לפנות לעזרת כוחות הצבא. אלה, מצידם, לא מהססים להטיף לו מוסר גם ברגע הקשה על השתמטות החרדים משירות צבאי, ועל כך שאולי בעצם כדאי שסגולותיהם התורניות יצילו אותו.
זה כמובן לא קורה, והסוף הוא שהחרדי אכן ניצל, בלי לוותר על העימות האידיאולוגי המתבקש עם מציליו, ודקה אחרי צאתו משדה המוקשים, מתפוצץ שם המוקש. רגע סימבולי למוקשים המתפוצצים חדשות לבקרים בחברה הישראלית, בלי שהעימות הפנימי בתוכנו בכלל משנה להם משהו.
הערב נחתם בארבעה מעגלי שיחה ישירה בין הנוכחים: שיחות על חרדים ודמוקרטיה, חרדים וצבא, חרדים ולאומיות וחרדים ופוליטיקה. ארבעה נושאים ישירים ומתסיסים, שאכן נידונו בקולות רמים ובהרבה רגש. אני נכחתי בקבוצה שעסקה בצבא, והיה מאלף לפגוש שם את הכיוונים החדשים: מהויכוח הפנימי בין שני צעירים חרדים, שהאחד מהם דרש מהממשלה שפשוט תאכוף על המגזר שלו את השוויון בנטל, והשני דרש ממנה שתיתן לכל חרדי, ובעצם לכל אזרח, להחליט בעצמו מה לעשות בסוגייה זו.
היה גם בחור חרדי צעיר בשם אברומי, חסיד בעלז, שהחליט להתגייס לאחר שהזדעזע מהניכור שהפגינו חבריו למותם של 7 חיילי גולני, בנגמ"ש שהתפוצץ בשכונת סג'עיה בעזה בתחילת מבצע צוק איתן. פייגי כהן, אשתו של היזם החרדי בצלאל כהן ובעצמה מפקחת על חינוך הבנות החרדיות במחוז החרדי במשרד החינוך, סיפרה שמתוקף היכרותה עם הרבה חילונים ודתיים-לאומיים, היא חשבה שהיא מבינה מה העול שמעמיס עליהם השירות הצבאי, והבינה שהיא לא הבינה שום דבר רק כשאחד מבניה שלה החליט להתגייס לצנחנים, והיא מצאה את עצמה לפתע בסידרה של לילות לבנים מפחד.
סיכומו של דבר: אברומי סיפר שרבים מהצעירים החרדים אומרים לו בגלוי שהם מקנאים בו על האומץ לעשות מה שהם לא מעזים בעצמם. מסתבר שמתחת לפני השטח, המשדר לכאורה עולם כמנהגו נוהג, יש צעירים חרדים רבים שאינם מרוצים מן המצב ורוצים מאוד להתגייס, ורק אימת המימסד החרדי עצמו, והסנקציות שיספגו הם ומשפחותיהם אם אכן יתגייסו, הוא שמרתיע אותם. מה שמעכב את השינוי הדרמטי הוא כנראה לא האידיאולוגיה החרדית עצמה, אלא הפחד של רבים מבני המגזר מפני הסנקציות הצפויות לשוברי התלם והמערערים על צווי הרבנים. זו בדיוק הנקודה שבה החברה הישראלית צריכה להושיט להם יד תומכת, ולא להסתפק בעמידה ניטרלית על הגדר, בבחינת 'ישחקו הנערים לפנינו'. ביום שבו המצב אכן ישתנה באופן פורמלי, אני משוכנע שהערב שהתקיים אמש ייזכר כאחת מנקודות הציון המשמעותיות של תהליך השינוי.
