לא קלה היא דרכם של חברי הכנסת בממשלה הנוכחית ויותר ביום הזיכרון ופי כמה כשהם עצמם חלק ממשפחת השכול.
שאר הטורים בפרויקט:
הדיון הפנימי שהחל כבר לפני מספר שבועות עם פרוץ האיומים בפיצוץ הטקסים אינו נותן לי מנוח. הלא כל כך הרבה שנים התייצבתי על במות הטקסים כדי להעביר את המורשת של אישי האהוב שולי הי"ד, מורשת של אהבת הארץ והעם, חיים של אמונה ודבקות אז במה נשתנתה השנה הזו מכל אותן השנים?
ומלבד זאת מדוע שאכנע בפני קומץ אלים וחסר גבולות שמתיר לעצמו לחלל את הדבר הכמעט יחידי שמאחד פה את כולנו?
אל תספרו לי על אהבת ישראל, כי קשר וחיבור אמיתי מבוסס על כבוד ונתינת ערך גם למי שחושב או בחר לחיות אחרת ממני ולא על תנאי שתהיה כמוני, או שאין קשר ושוברים את הכלים.
בתחילת דרכי בעולם השכול, פגשתי אב שכול שאמר לי: "יום הזיכרון הוא לא באמת בשביל המשפחות, כי הן לא מפסיקות לזכור להיזכר ולהתגעגע. ביום הזיכרון עם ישראל פשוט מצטרף לגעגוע ומתייחד עם זכרם" ואני כזו שלא מסתפקת ב"באנו לחזק ויצאנו מחוזקים", השבתי לו: "עם ישראל לא רק מתגעגע הוא גם מפנים את הטוב שהיה בתוך אלו שהיו כאן, ובמותם ציוו לנו את החיים, מתעצם מזה ומעביר את הטוב הזה הלאה, וככה יום הזכרון הוא מעין תחנת תדלוק של מידות טובות, מעשים טובים ומחשבות טובות שממשיכה להאיר את האור של אלו שהיו כאן ואינם.
בכל השנים פעלתי מתוך רצון למנוע את הנרצח הבא ואת הפיגוע הבא. בכל פעם שנופל לוחם בקרב או אזרח נרצח בפיגוע, אני מרגישה שאיבדתי אח, לא רק בגלל שאני שייכת למשפחת השכול, אלא כי אני חלק ממשפחת העם היהודי! וכיום כשאני חברת כנסת, אני חשה אחריות גדולה יותר לשנות את הפרדיגמה. לא עוד מדיניות של הבלגה וויתורים שאינה מוכיחה את עצמה אלא להכות בטרור ביד ברזל ולדכא כל מחשבה של אויבינו שהם יכולים לגבור עלינו.
ותמיד לזכור ולהזכיר מי אנחנו, ולאיזה עם מופלא ומרומם אנו שייכים שיחד עם הזכות להיות בן לעם היהודי, באה גם החובה הגדולה להאיר את הטוב והמוסר הנצחי לעולם כולו!
ח"כ לימון סון הר מלך (עוצמה יהודית) שכלה את בעלה שולי הר מלך בפיגוע ירי בכביש אלון, היא נפצעה קשה וילדה את ביתה בלידת חירום.
