אלחנן שפייזר

עורך אחראי בהוצאת סלע מאיר ופרשן לענייני ארה"ב

אולי עד יום העצמאות הבא נזכה ליצירה טלוויזיונית שנהיה גאים בה

שלושה אבות–טיפוס טלוויזיוניים בסיסיים שמעולם לא זכו לגרסה ישראלית, למרבה הבושה הלאומית הגדולה

המלחמתית

המיני־סדרה הטובה ביותר בכל הזמנים היא, ללא צל של ספק, "אחים לנשק". סטיבן ספילברג שיתף פעולה עם ההיסטוריון סטיבן אמברוז כדי ליצור דרמטיזציה של ספרו על פלוגת צנחנים אמריקנית אמיתית במלחמת העולם השנייה, ובעשרה פרקים סוחפים לקח את הצופים מהטירונות שלהם, דרך הנחיתות הליליות בנורמנדי ועד להולנד, הקרב על הבליטה, גילוי מחנה השמדה והחזרה הביתה. שילוב של קטעי ראיונות עם הווטרנים הקשישים שסיפוריהם מסופרים עם טון רציני ורגיש שליווה כל פריים הוליד יצירה דרמטית מרתקת שמתפקדת גם כמסמך היסטורי חשוב.

לו רק לישראל היו מלחמה או חמש שאפשר לבסס עליהן סדרה דומה, נכון?

איך, למען השם, אף אחד עוד לא לקח תקציב גדול וכמה שחקנים לא מוכרים ועשה עיבוד היסטורי ישיר של, נגיד, שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים או סיפר את סיפורם של כוחות השריון בגולן במלחמת יום הכיפורים? ולפני שאתם קופצים: לא, "שעת נעילה" לא נחשבת. אפילו לא טיפה. זו בושה, ויש לתקן אותה לאלתר.

המד"בית

מי לא רוצה לצפות בסדרה על יהודים בחלל? ולא, לא מדובר כאן רק באיזו גיחה קטנה לירח. תחשבו בגדול. תחשבו אופרת חלל גרנדיוזית עם מתנחלים שרוצים לכבוש את מאדים בשם אידיאל "ארץ ישראל השלמה יותר". תחשבו על חלליות שמוּנעות מכוחות כישופים קבליים, והפגנות של קריים מיניסטר באטמוספירה. הבעיה היא שאם סדרה כזו הייתה נעשית כיום, היא הייתה נופלת בדיוק באותם מקומות שסדרות ישראליות אחרות נופלות בהם: במקום להבין שלפעמים כל מה שהקהל רוצה זה לייזרים יהודיים בחלל וקרבות חלליות מעל הירחים הקפואים של צדק, היו דוחפים לנו ארבעה פרקים על הקשיים הזוגיים של קפטן מושיק וסצנות מרגשות מהטיפול המשפחתי שהוא עובר עם בתו החייזרית, שמתברר שאמא שלה לא יהודייה, אלא – טוויסט – פלסטינית ממזרח ירושלים שהיא למעשה – טוויסט – חייזרית.

האנתרופולוגית

סדרה קטנה בשם שטיסל לימדה אותנו שני לקחים חשובים על תעשיית הטלוויזיה הישראלית. הלקח הראשון חיובי ביותר: במדינה הזו יש יוצרים מוכשרים ושחקנים טובים שמסוגלים ליצור במה משכנעת להפליא שעליה אפשר לספר סיפורים על העולם החרדי, שלמרות כל סרטי הדוקו והתחקירים והכתבות נותר ברובו נסתר. הלקח השני בעיקר עצוב: גם הסדרה הזו היא בסופו של דבר דרמה קטנה על אברך שרוצה לצייר ואלמנה שמקשיבה לרדיו בשבת וכו' ואכמ"ל. אוי מה היה יכול להיות לנו. דמיינו אם במקום להרים את שיפולי גלימתם ולרוץ לעלילה הכי קלישאתית שיש, היוצרים היו לוקחים את הבמה הזו שהם יצרו, ואת הידע הנרחב שלהם בתרבות ובחברה החרדית, ונותנים לנו מבט מבפנים לצדדים החברתיים השונים שלה. מה אם, במקום לראות את קיווע מתחבט ברגשות שלו מול איילת זורר, היינו נכנסים לנבכי עולם העסקנים ולדרך שבה הם מנהלים את מוסדות הלימוד החרדיים? התקציב היה שם, השחקנים היו שם, הסט היה מוכן! רק נדרשו קצת אומץ והרבה כתיבה טובה.

החדשות הטובות, כאן ובקטגוריות הקודמות, הן שעוד לא מאוחר. אפשר עוד לתקן. אולי עד ליום העצמאות ה־76 נזכה ליצירה טלוויזיונית מקומית שכולנו נוכל להיות גאים בה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.