"המבשר אפרת", כך היו צריכים לקרוא לקבוצת הווטסאפ של השבט שלנו בבני עקיבא, אבל השם שלה הוא "זוכרים את עמיקם עמיאור". פעמיים בשנה הקבוצה המנומנמת מתעוררת: הראשונה לקראת יום נפילתו של עמיקם בערב סוכות, והשנייה ביום הזיכרון.
אילו בנעורינו היה ווטסאפ, ברור לי שעמיקם היה אחד הבולטים בקבוצה השבטית. לא אשכח איך בימי החופש הגדול, אחרי מניין שחרית של הנוער, היה עמיקם מרעים בקולו: "שבט המבשר, מה עושים היום?"
באוגוסט 94' התגייס עמיקם לגדוד שקד של גבעתי. יום למחרת יום הכיפורים תשנ"ז (1996) פרצו מהומות ביו"ש בעקבות פתיחת מנהרת הכותל. יומיים למחרת נלחם עמיקם מול פלסטינים שתקפו את מוצב זיוונית בגוש קטיף. בצהריים הוא עלה לסוללת המוצב עם מקלע, והחל לירות לעבר מקורות הירי. בשעה שתיים הוא נפגע מירי צלף. לפני שפונה לבית החולים עוד הספיק לומר לאנשים סביבו משפט אופייני: "אם אני לא חוזר, תמסרו לחבר'ה שאני אוהב אותם".
לפני תשע שנים סיקרתי את "כנס היחיעמים", שבו השתתפו עשרות גברים שנולדו בזמן הקמת המדינה ונושאים את שמו של יחיעם ויץ, לוחם פלמ"ח שנפל בליל הגשרים ביוני 1946. אחד היחיעמים בכנס התלונן שם שהיום כבר לא מעניקים לילדים שמות לאומיים: "פעם הורים היו קוראים לילדיהם בשמות כמו יחיעם, עמיקם ועמיחי. היום אין 'עם' בכלל, רק תום וטים…". למשמע השם עמיקם קפץ לי הלב. נזכרתי שאני דווקא מכיר מישהו צעיר בשם עמיקם, שלמד איתי בכיתה. אבל יחד עם אותה מחשבה הגיע הכאב, שכמו יחיעם ויץ מהפלמ"ח, גם עמיקם עמיאור נשאר צעיר.
מול קברו הפתוח של עמיקם עמד בערב סוכות תשנ"ז חברנו יוני ריסקין וסיים את הספדו לחברו הטוב במילים: "עם חזק לא נשבר. עם חזק קם. עמי קם". עם השנים, במהלך יום הזיכרון, אני חושב על משמעות שמו של עמיקם, ועד כמה הוא הולם את היום הזה ואת החיבור הבלתי נפרד שלו ליום העצמאות.
