האינתיפאדה הראשונה פרצה ב־1987, עשרים שנה אחרי ששת הימים, כשגדל דור ערבי ביהודה, שומרון ועזה שלא חווה את טראומת המלחמה. ההרתעה ספגה מפולת בעקבות עסקת ג'יבריל שנה וחצי קודם לכן, ששוחררו בה אלפי מחבלים, ולאחר שרוחות שמאל במערכת הביטחון הובילו לרפיון בדיכוי הטרור העממי בייחוד בעזה ובצפון השומרון. אבן דרך בעידוד הטרור הייתה אז ביטול מבצע מעצרים במחנה הפליטים בלאטה בשכם בגלל מהומות, כחלק מגישה שהורגשה היטב בשטח. בכך, למעשה, אישרה ישראל לדור החדש שהוא בדרך הנכונה. כשפרצה האינתיפאדה נהגה ישראל בהססנות בדיכויה, במקום לגבות את הדור הערבי הבוגר שהתנגד למהומות ולהתססה.
מוחמד אל־עייאד מקבאטיה שליד ג'נין היה אחד מאלפי משתפי הפעולה שהיו לשב"כ בשטח. בחורף 1988 צר המון על ביתו, והוא ירה באוויר בעוזי שניתן לו והתחנן לעזרה – שלא הגיעה. כשאזלה התחמושת פרצו הפורעים לביתו, רצחו אותו ותלו את גופתו על עמוד חשמל. אלוף הפיקוד עמרם מצנע נמנע מלסייע לו אף שהיה יכול לעשות זאת, שכן לא רצה לירות בפורעים. אירוע דומה התרחש גם ברפיח. חוסר הגיבוי הפקיר את צבא משתפי הפעולה של ישראל ביהודה, שומרון ועזה לחסדי הפורעים, ובכך פירקה ישראל את הכוח הנאמן לה, שהיה יכול בקלות לעצור את האינתיפאדה.
חשוב לדעת מי ניהל את המחדל. תחת שר הביטחון יצחק רבין היו ראש המנהל האזרחי אפרים סנה, אלופי הפיקוד מצנע במרכז ומתן וילנאי בדרום, וראש השב"כ יעקב פרי, שבהמשך כולם נחתו בשלום במפלגות השמאל. הממסד הביטחוני הזה גילה אהדה לנרטיב הפלסטיני, ולא היה להוט לנצח אותו. כשעלה אותו החוג לשלטון, הוא חולל תבוסה ישראלית אסטרטגית בהסכמי אוסלו עם יאסר ערפאת. באוסלו הוקם צבא מחבלים חמוש ורשמי ש"החליף" את משתפי הפעולה שהופקרו, והכוח הערבי החמוש בשטח הפך לעוין במקום לידידותי.
לאחר שבע שנות התבססות של רשות הטרור הפלסטינית פרצה האינתיפאדה השנייה, שעלתה לנו במאות הרוגים עד המפנה במבצע חומת מגן ב־2002, שבו למעשה נכבשו יהודה ושומרון מחדש, חוסלו מאות מחבלים וחודשה התשתית המודיעינית של סוכנים בשטח. אבל עשרים שנה אחרי הטראומה של חומת מגן בגר ביהודה ושומרון דור ערבי שלא חווה אותה. שוב הממסד הביטחוני הזניח את ההרתעה, ובאוגוסט 2021 עצר שר הביטחון בני גנץ את המעצרים במחנה הפליטים ג'נין ובקסבה בשכם – שני מוקדי הטרור הממאירים ביותר. הוא עשה זאת כנראה לפי דרישת האמריקנים וכחלק ממסע הליטופים שלו לאבו־מאזן, בניסיון מופרך לעודד את הרש"פ לרסן את הטרור.
התוצאה הייתה צמיחה מהירה של תשתית טרור שהתפוצצה לנו בפרצוף בתחילת 2022 ברצף פיגועים בדיזנגוף, בבני־ברק, באלעד ועוד. בעקבות גל הטרור חודשו המעצרים, אבל הפעם כל כניסה לגזרה הפכה לקרב. כנופיית גוב האריות בשכם רוסקה בזכות רצף של מעצרים וחיסולים, והטרור החל להיחלש.
ואז הגיעה ממשלת הימין, שנכנעה ללחץ אמריקני, ובוועידת עקבה חידשה למעשה את אוסלו – בהקפאת התיישבות, בהפסקת הריסות בתים בלתי חוקיים ובחיזוק הרש"פ, כדי שזו תרסן את הטרור בצפון השומרון. המעצרים, פרט לפצצות מתקתקות, חדלו. בסיוע איראני מוקמים כעת בשטח גדודים שמונים כאלף חמושים. כעת נבנית המפלצת שתתפוצץ בפרצופנו בהמשך.
זוהיר ע'ליט משכם הוצא לפני כשבועיים להורג לאחר שהוקלט כשהוא מודה ששיתף פעולה עם ישראל בחיסולם של רבים מאנשי גוב האריות. האירוע הזה עבר ללא תגובה ישראלית, באופן שמזכיר את הפקרת משתפי הפעולה באינתיפאדה הראשונה. ואכן, תפיסת מחבלים אורכת זמן רב יותר לאחרונה: מחבל מהחוליה שתקפה אוטובוס חיילים בבקעת הירדן לפני שבעה חודשים עדיין מהלך חופשי. מצב זה מעיד שהאחיזה המודיעינית בשטח מתחילה להתרופף בעקבות התרופפות האחיזה הפיזית. ללא קשר לשאלה אם אותו ע'ליט אכן היה בקשר עם ישראל או לא, היה עלינו לרדוף את רוצחיו כדי לשמור על סוכנינו.
מעבר לחרפה המוסרית מדובר באיוולת, שתפגע במודיעין ובביטחון. במקום לצאת למבצע לחיסול מאות חמושים בצפון השומרון, ובכך גם ליצור להם את הטראומה שתרגיע את המצב לעוד עשרים שנה, אנחנו חוזרים על אותן הטעויות ממש, בלי ללמוד דבר מהעבר. כאמור, חולשת הטיפול באינתיפאדה הראשונה הובילה לאסון אוסלו, ומי שאינו לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה. אך הבעיה היא שבניגוד לסוף שנות השמונים, השטח ההולך ומתכרסם אינו מותיר עוד שולי ביטחון.
