לרינה די הייתה שרשרת מיוחדת. על התליון היה רשום מצד אחד "בשבילי נברא העולם", ומהצד השני "אנוכי עפר ואפר". כששמתי לב בפעם הראשונה לכיתוב על התליון, חשבתי: איזו ילדה בת 15 עונדת שרשרת כזו? ומיד לאחר מכן חשבתי: אילו הורים מיוחדים קונים לילדה שלהם שרשרת כזו? דרך בתי יובל, חברתה מילדות של רינה, זכיתי להכיר את רינה וגם את אימה לוסי ואחותה מאיה, שנרצחו בפיגוע הנורא בבקעה. הן היו אור גדול בעולם.שעת אחר צהריים. יובל וחברותיה במטבח, מבשלות. רינה עומדת ליד השולחן, חותכת ירקות לסלט. מתארת כבדרך אגב איך כל החדר שלה עכשיו בלגן, כי היא שברה את הקיר. מה עשית, שאלתי בחוסר הבנה. שברתי את הקיר, היא אומרת שוב, וצוחקת. החדר שלי ליד החדר של אחותי טלי, ובכל פעם הייתי צריכה ללכת מסביב כדי לדבר איתה. אז שברנו את הקיר. עכשיו יש לנו חדר גדול יחד.
יומיים לפני ליל הסדר. אנחנו בעומק האקונומיקה והניקיונות, הבית יותר מבולגן ממסודר. יובל אומרת: רינה התקשרה, אני יכולה לעלות לצפון? אחרי שורה של הבטחות – לעדכן בכל שלב, לא לעלות על טרמפים אלא רק באוטובוסים, לא ללכת לבד – יובל אורזת תיק במהירות ויוצאת עם עוד שלוש חברות. אני מספיקה לשמוע על בת נוספת שרצתה להצטרף אבל אימא שלה חששה. רינה שלחה לה הודעת שכנוע: "יהיה מטורף. בחיים צריך לסמוך על ה'. ועלייך. ולטייל בארץ ישראל. ולעשות קמפינג במקומות מטורפים כי לא נעשה את זה אחרי החתונה. וחיים רק פעם אחת".
בנסיעה הארוכה צפונה, כשהן כבר בגולן, רינה שמה לב שעוד רגע שקיעה. היא רצה לנהג ומבקשת ממנו לעצור את האוטובוס כדי שהן יספיקו להתפלל מנחה. הבנות יורדות, מתפללות יחד, עושות סלפי בשקיעה. ככה זה, מסבירה לי בתי. רינה מקפידה להתפלל שלוש תפילות ביום.
שעה לפני שהן מלוות אותה בדרכה האחרונה, הן קמות מהמעגל שבו הן יושבות בתוך בית ההספדים. בלי לדבר ביניהן, בלי לחפש מניין, הן חומקות החוצה בזוגות ובשלשות, מוצאות כל אחת פינה ומתפללות מנחה. עמדנו שם האימהות מרחוק, שומרות על קשר עין, ואמרנו לעצמנו: זו הירושה שרינה השאירה להן. כשרינה הגיעה לאולפנה בקריית־ארבע היא הופתעה לגלות שאין תפילת מנחה במערכת. כל בת יכולה להתפלל בזמנה החופשי. רינה לא הסכימה לקבל את זה. היא דיברה וביקשה, עד שהאולפנה הכניסה זמן מוגדר במהלך היום לתפילת מנחה.
יום שישי, שעות לפני הצהריים. אנחנו במסלול הליכה לא רחוק מהבית. יובל מתקשרת. בכי שלא הכרתי. אימא, רצחו לי את רינה. אמרתי ליובל שאנחנו עוד לא יודעים ואין פרטים, ושמה שצריך עכשיו זה תפילות. ביקשתי ממנה לכנס את החברות ולהגיד תהילים ביחד. אחרי פחות משעה, אני נכנסת לסלון הבית שלנו. החברות של רינה בוכות, צועקות לשמיים. הן אומרות יחד תהילים. בוכות וגם צוחקות. אנחנו אומרות את הפרקים של רינה, הן מסבירות לי. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ. הן צוחקות מתוך הבכי. אילו פרקים רינה השאירה לנו. לא נתנה לנו ברירה אלא להגיד לעילוי נשמתה מזמור לתודה. אחרי אחד הפיגועים לפני שנתיים, הבנות לקחו על עצמן להגיד תהילים. הן חילקו ביניהן את הפרקים, כדי שלכל אחת יהיו פרקים קבועים ויחד הן ישלימו ספר. הפרקים של רינה שנאמרים פה שוב ושוב ושוב הם צ"ו עד ק'. מזמורי הודיה ושבח לקב"ה.
מרגע הישמע הבשורה הקשה ביישוב, נפתחה קבוצת ווטסאפ לנשים שכל אחת כותבת בה אילו פרקים אמרה, ויחד משלימות ספר אחרי ספר. המספרים שמציינים את מספר הספר שאנחנו עומדות בו משתנים במהירות. בתחילה נקראה הקבוצה "תהילים לרפואת לאה בת ציפורה ולעילוי נשמת רינה ומאיה". ביום שני שונה התיאור ל"תהילים לעילוי נשמת לאה (לוסי), רינה ומאיה". קצב סיום הספרים לא השתנה. מאות נשים מאפרת, חברות של לוסי, אימהות של חברות של הבנות, נשים שמעולם לא פגשו את משפחת די – המשיכו לשפוך את דמעותיהן בתפילה לתוך ספרי התהילים.
בימים האחרונים אנחנו מקשיבות למסרים שרינה השאירה לנו. לצחוק המתגלגל, לדיבור המהיר, לשכל הישר, לאהבה לתכנן מראש כל דבר. לקחת אחריות אישית, ליזום, לטייל ולהתנדב מתי שרק אפשר, ולפעמים גם כשלא אמורים.
לצד 5 יחידות במתמטיקה ובאנגלית ובפיזיקה, רינה מוצאת עוד המון זמן. להתנדב בשומר החדש, להשתתף בהקמת סניף עזרא נוסף בשכונה החדשה באפרת. לגייס חניכות, להשקיע בפעולות. עם עדי, המדריכה השותפה, הן מכפילות במהירות את מספר החניכות. הבנות הצעירות נמשכות לצחוק הממגנט של רינה, ליחס האישי, לעומק המסרים. תמיד במשקפיים ענקיים ובחיוך גדול עוד יותר.
לפני חודש רינה יצרה קשר עם מדריכה שלה מהעבר. ביקשה להיפגש. כשהן ישבו באחד הבקרים, רינה אמרה לה: אני מרגישה שאני לא חיה מספיק, שאני יכולה עוד. המדריכה צחקה. בנוסף לכל מה שאת עושה? לסניף, ללימודים, להתנדבות? אבל היא הבינה שרינה רצינית.
לוסי הייתה אישה מבריקה עם הומור משובח, שדרכו הצליחה ליצור אצלנו, ההורים האחרים, יותר שחרור וקלילות ביחס למתבגרות שלנו. אישה חרוצה ויסודית. לא מתעצלת לצאת להליכות עם חברות, לעודד את הבנות לצאת לטיולים ולישון בחוץ בשקי שינה. בדרכה המיוחדת, העדינה והכנה, בזכות ערכים שהיו ברורים ונטועים עמוק, הכול היה פשוט: אהבה לקב"ה, לתפילה. הקפדה על תפילה בזמנה. קביעת עיתים לתורה. שיעור לנשים שמתקיים בכל שבת אצל מישהי אחרת, ושלוסי הייתה אחת היוזמות והמארגנות שלו. היא אהבה לשיר שירי שבת והצליחה להדביק את כל המשפחה גם באמצעות השירה. בנות משפחת די התפללו קבלת שבת בבית יחד, בשירה, ואחר כך הלכו יחד בדבוקה, לבית הכנסת. בנות משפחת די שרות יחד בארוחות. בנות משפחת די הפכו למושג, בזכות לוסי.
אחרי ההלוויה של רינה ומאיה, אחותי אמרה לי שהם עמדו בהשתאות מול ההספדים של האחיות והאב, ליאו. הם נפעמו משאר הרוח ומהיכולת להיפרד ברמה הכי עמוקה ואישית, יחד עם התייחסות לאומית משמעותית. אמרתי לאחותי שאותי זה לא הפתיע. כמי שהייתה לה הזכות להכיר את לוסי, זיהיתי את השילוב בין ההומור המשובח והעומק, העמידה על הערכים וההבחנה בין עיקר לטפל בחיים. בימים האחרונים שמעתי רבות את השאלה: איך מגדלים כאלה ילדים? התשובה פשוטה: כשאתם כאלה אנשים, הילדים רואים ומפנימים.
בשבת אחרי הפיגוע הנורא, עשרות בני נוער הצטופפו אצלנו בבית. אכלנו יחד, דיברנו, בכינו ובעיקר שרנו. שירי שבת שנמשכו לשירי סעודה שלישית. בצאת השבת, שלמה האיש שלי אמר להם שעם כל מה שקורה בארץ בתקופה האחרונה, עכשיו הוא רגוע. יש לנו דור צעיר מדהים. הוא עמוק ורגיש ואכפתי, הוא מתפלל מעומק הלב והוא קשור לעם ולארץ בעבותות אהבה. איתכם יש לנו תקווה.
עם ישראל חי.
הרבנית שירה מרילי מירוויס היא רבנית קהילת "שירת התמר" באפרת
