ימים לא קלים עוברים על אסתר חיות שדווקא בשנה האחרונה לכהונתה נאלצת להתמודד עם הסערה הגדולה ביותר שפקדה את המוסד בראשו היא עומדת מאז הקמתו.
מעולם לא עמד בית המשפט בפני אתגר כדוגמת זה של הרפורמה המשפטית מבית מדרשם של יריב לוין ושמחה רוטמן, ולסיטואציה המורכבת הזו נקלעה הנשיאה חיות. כך קרה שנשיאת בית המשפט העליון, אישה שבימים כתיקונם ספק אם אזרח ממוצע היה בכלל מזהה ברחוב, הפכה לסמל. תומכי הרפורמה רואים בה סמל ומופת לכל מה שיהיר ומנותק ומתנשא בבית המשפט העליון, ואילו מתנגדי הרפורמה רואים בה שומרת החותם של הדמוקרטיה הישראלית. אישה אחת שנושאת על גבה את עול ההגנה על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל.
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מתקבל בתשואות במופע הגבעטרון.
מחמם את הלב ומזכיר לכולנו שאנחנו ננצח, אין אופציה אחרת. pic.twitter.com/orScCELrKY
— HolySmoke? (@HolySmokexxxx) April 9, 2023
הפיכתה של חיות לסמל מסבירה את האירוע המעט משונה שהתרחש אמש בהיכל התרבות בתל אביב, עת הגיעה חיות לצפות בהופעה מוזיקלית. המופע, אירוע מחווה לרגל 75 שנה ללהקת הגבעטרון, התקיים בהשתתפות אורחים שונים, אחת מהם הזמרת ירדנה ארזי, אשר הודיעה לצופים כי בקהל נמצאת אסתר חיות. תגובתם הספונטנית של הנוכחים הפתיעה מן הסתם הן את חיות והן את המארגנים. תשואות רמות וקריאות "דמוקרטיה", שוודאי חיממו את לבה של נשיאת העליון. גם בצאתה מהאולם בסוף ההופעה המתינו לחיות אזרחים אשר מחאו לה כף, ככל הנראה במטרה לעודד את רוחה.
אולם, לצד ההתרגשות מהתמונות, הסיטואציה כולה מזקקת במידה רבה את הטרגדיה שלתוכה נקלע בית המשפט העליון. המוסד המפואר, שימיו כמעט כימיה של המדינה, הפך בשנים האחרונות מאחד מסמלי השלטון המאחדים את המדינה כולה, לסמל של קבוצה חברתית מסוימת ומובחנת. לא צריך להיות פרשן פוליטי או סוציולוג כדי להיות בטוח שסיטואציה דומה לא תתרחש בהופעה של ליאור נרקיס ואפילו לא אצל שרית חדד. הרגעים הללו של מחיאות הכפיים הרמות לאסתר חיות מבטאים את העובדה שבית המשפט העליון הפך למועצת גדולי התורה של חלק מסוים בחברה הישראלית. יותר מכל דומות מחיאות הכפיים הללו לדרך שבה מתקבלים רבנים גדולים ואדמו"רים בעצרות חרדיות, בשירת "ימים על ימי מלך" אדירה. לאלו האדמו"רים שלהם, ולאלו שופטי בית המשפט העליון שלהם. הרעיון זהה ורק המנגינה מעט שונה.
ברגע שבית המשפט העליון הפך לסמל ששייך לחלק מסוים בחברה הישראלית, הוא יתקשה להתאושש ממשבר האמון שפקד אותו. גם אם תמנה הקואליציה הנוכחית עוד שופט שמרן או שניים, המוסד ימשיך להיות מזוהה עם פוקדי הופעות הגבעטרון בהיכל התרבות, לא עם מאזיני המוסיקה של אייל גולן ומשה פרץ. זו לא רק חלוקה פוליטית בין ימין ושמאל, למרות שהפוליטיקה לחלוטין נוכחת ברקע של הסיפור הזה. זו בראש ובראשונה חלוקה חברתית, תרבותית ואפילו גיאוגרפית. יתכן שהמשא ומתן לפשרה המתנהל בימים אלו בבית הנשיא אכן יוביל לפתרון מוסכם בסוגיית הרפורמה. לפתרון הזה יהיו אוהדים, וללא ספק גם מתנגדים, כנראה שהוא יאושר בכנסת, ואולי יביא לסיומה של הסערה הנוכחית. אולם, את סוגיית העומק, יכולתם של חלקים שונים בחברה הישראלית להתחבר למוסד הזה, הוא ככל הנראה לא יפתור. ללא שינוי עומק, אותם מיליוני ישראלים ימשיכו לחוש ניכור כלפי מוסד שלטוני כל כך חשוב ומשמעותי, בעוד הבועה התל-אביבית של משתתפי הופעות הגבעטרון תמשיך להריע לעומדים בראשו. ניתוק במיטבו.
