מהרגע הראשון שעלתה הרפורמה המשפטית לשיח הציבורי, החלו מתנגדיה להזהיר מפני שחיקה בחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית. הרפורמה המוצעת, נטען, עתידה להוביל לכך שהדמוקרטיה תישמט מידינו בדיוק כפי שקרה במדינות כמו הונגריה, פולין, טורקיה ורוסיה. זאת בעיקר משום שהמוסדות הדמוקרטיים בישראל חלשים יחסית. אחרי הכול, ללא חוקה ומגילת זכויות ובהיעדר בית נבחרים עליון, מה עוד מגביל אצלנו את כוחו של השלטון מלבד בית משפט שנהנה מכוח עודף? בישראל מתקיים "גירעון מוסדי" שעלול, לכאורה לפחות, להחריף בעקבות רפורמת רוטמן־לוין.
הדגש על איתנות המוסדות מובן וחשוב. מוסדות איתנים המאפשרים ביטחון אישי, חירות נרחבת לפרט והגנה על זכויות קניין הם תנאי הכרחי לצמיחה כלכלית ולשגשוג אנושי. בכך מכירים לא רק המחקר המודרני אלא גם החשובים שבהוגי הנאורות, ובהם ג'ון לוק ואדם סמית.
עם זאת, התמקדות בלעדית במוסדות עלולה לגרום לנו להחמיץ היבטים חשובים אחרים המשפיעים על חיוניות הדמוקרטיה. אחרי הכול, בהונגריה, בפולין ובטורקיה יש חוקות, ובפולין יש גם סנאט. היבטים מוסדיים כאלה לא מנעו את מה שמתנגדי הרפורמה אצלנו רוצים למנוע. יתרה מכך, מדינת ישראל הצליחה לקיים דמוקרטיה משגשגת וצומחת ללא חוקה וללא בית עליון במשך יותר משבעה עשורים.
תרבות דמוקרטית חשובה לא פחות, ואולי יותר, ממוסדות דמוקרטיים. התובנה הזאת הייתה מובנת מאליה לא רק לדמוקרטים הראשונים, היוונים, שעמלו קשות על פיתוחן של המידות הטובות ההכרחיות לממשל עצמי, אלא אף למקימי הדמוקרטיה הראשונה בעת החדשה, ארה"ב. אף שהם ביקשו למצוא מענה מוסדי למחסור במידות טובות, האבות המייסדים של ארה"ב הבינו בכל זאת שבהיעדר שליטה עצמית, הסתמכות עצמית וסובלנות נרחבת, וללא הפנמה מלאה של כללי מוסר מקובלים, החוקה עצמה לא תצליח להבטיח חופש ושגשוג.
יותר מאחרים היה זה ההוגה הליברלי הדגול אלכסיס דה־טוקוויל, שבספרו "הדמוקרטיה באמריקה" הבחין בכך שיש לייחס את שגשוגה של ארה"ב לא לנתוניה הגיאוגרפיים או לחוקיה כי אם למנהגי אזרחיה. אדמה פורייה ומשאבי טבע רבים עמדו לא רק לתושביה הילידיים של היבשת אלא גם לרשותם של הספרדים בדרום אמריקה. שניהם לא שגשגו. "סיבות פיזיות", סיכם טוקוויל, "אינן משפיעות אפוא על גורלן של אומות באותה מידה שנהוג לשער".
לטוקוויל לא היה ספק שהחוקים האמריקניים היו טובים ושטוב היו עושים הצרפתים לו היו לומדים אותם בקפידה בבואם לעצב את מוסדותיהם שלהם. אך טוקוויל לא חשב שיש לתלות בהם את הסיבה המרכזית להצלחתם של האמריקנים. "מקסיקו", כתב טוקוויל, "שמצבה הגיאוגרפי מבורך לא פחות מזה של האיחוד האנגלו־אמריקני, אימצה לה את אותם חוקים עצמם, ואין היא מצליחה להתרגל לשלטון הדמוקרטיה".
טוקוויל מדגיש במיוחד את הכישלון המקסיקני בחיקוי מוסדי. "משביקשו המקסיקנים לכונן את המשטר הפדרלי בארצם לקחו להם את החוקה הפדרלית של שכניהם, האנגלו־אמריקנים, לדוגמה ולמופת, והעתיקו אותה כמעט במלואה. אבל אף ששאלו מהם את כתבו של החוק, לא יכלו לשאול גם את הרוח המפיחה בו חיים". התוצאה, כתב טוקוויל, היא שמקסיקו מיטלטלת בין ממשל עריצות צבאי לאנרכיה.
את שגשוג האמריקנים תלה לפיכך טוקוויל במנהגיהם. "באירופה יותר מדי מחשיבים את החקיקה ופחות מדי את המנהגים", הוא כתב; האמריקנים הורגלו במשך תקופה ארוכה לדמוקרטיה, ו"אימצו להם את ההרגלים והגו את הדעות היפות לקיומה".
שלא כמו הפולנים, ההונגרים והרוסים, אך כן בדומה לאמריקנים, הישראלים הורגלו במשך תקופה ארוכה לשלטון דמוקרטי. הדמוקרטיה הישראלית היא מהוותיקות בעולם. הישראלים מתנסים בהצלחה בממשל עצמי למעלה משבעה עשורים, והקימו מוסדות דמוקרטיים עוד בטרם הייתה להם מדינה. לא תהיה זו הגזמה גדולה מדי אם נתלה את הולדתה של הדמוקרטיה הישראלית ב־1897, בקונגרס הציוני הראשון.
על טיב הרפורמה המשפטית נכון וצריך להתווכח. האמת כולה אינה מצויה בידי הקואליציה. אך בין שאנו תומכים ברפורמה ובין שאנו מתנגדים לה, חשוב שנרחיב את השיח שלנו על דמוקרטיה. במיוחד חשוב שנדון ברצינות בחוסנה של התרבות הדמוקרטית שלנו ובדרכים לחזקה.
ד"ר שגיא ברמק הוא מומחה להיסטוריה אמריקנית וראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה
