הודעת הליכוד בתחילת השבוע שעבר הייתה קצרה ולקונית: "ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להעביר מתפקידו את שר הביטחון יואב גלנט". כידוע, שום מכתב פיטורין לא נשלח לגלנט בסופו של דבר, וב"סביבת ראש הממשלה" הבהירו שלשום שנתניהו משהה לעת עתה את ההחלטה אם לממש את הודעת הפיטורין.
מינוי שרים ופיטוריהם הם בסמכותו המלאה של ראש הממשלה. חוק יסוד הממשלה קובע במפורש: "ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה על כוונתו לעשות כן, להעביר שר מכהונתו; כהונתו של שר נפסקת כעבור 48 שעות לאחר שכתב ההעברה מכהונה נמסר לידיו, זולת אם חזר בו ראש הממשלה קודם לכן". כלומר ראש ממשלה רשאי להעביר שר מתפקידו מכל סיבה שהיא, וגם ללא סיבה. התבטאות לא ראויה, הצבעה בעייתית ואפילו הרצון להשיג רוב בהצבעה – כולן סיבות לגיטימיות לפיטורין. בממשלה רגילה (בניגוד לממשלת חילופים) ראש הממשלה הוא בעל הבית היחיד. דבר לא מנע אפוא מנתניהו לממש את החלטתו ולסיים את חברותו של שר הביטחון בממשלה, ובכל זאת הוא נמנע מכך.
אולי ראש הממשלה חושש מההשלכות הפוליטיות של הפיטורים. נתניהו יודע היטב שכבר כיום יש לקואליציה שלו 64 חברי כנסת רק על הנייר. ח"כ אבי מעוז הודיע זה מכבר שסיעת היחיד נעם אינה רואה בעצמה מחויבת לקואליציה, לנוכח הפרת ההסכמים עמה. גם חברי הכנסת יולי אדלשטיין ודוד ביטן מתפקדים כבר מראשית הקדנציה כאופוזיציה פנימית לראש הממשלה הן בסיעת הליכוד הן בקואליציה. פיטורי גלנט עלולים להוריד את מספר האצבעות שיעמדו בביטחון לרשות הקואליציה לשישים בלבד. הממשלה אומנם לא תיפול מיד במצב כזה, אך הקואליציה בהחלט תתקשה לתפקד.
גם אם החשש עצמו לגיטימי, הוא אינו יכול להצדיק את הותרת ההחלטה על פיטורי השר גלנט תלויה כחרב מטאפורית מעל ראשו. במדינת ישראל יש לשר הביטחון תפקיד מרכזי מאוד בניהול ענייני הביטחון של המדינה. הוא לא עוד שר בממשלה כמו שר התקשורת או השרה לקידום מעמד האישה, אלא אדם שחלק ניכר מהדאגה לביטחון ישראל מונח על כתפיו. בלשכת שר הביטחון לא יכול לשבת אדם שאינו יודע אם מחרתיים עדיין ישמש בתפקידו. זה מצב לא נורמלי, שלא פוגע רק בגלנט האיש אלא בביטחון ישראל. אם נתניהו מעוניין לפטר את גלנט, יעשה זאת מיד וימנה שר ביטחון אחר במקומו. ואם לאו, יתכבד להודיע במפורש ששינה את החלטתו.
