האנרגיות שפרצו אל פני השטח לאחר ההכרזה על הרפורמה המשפטית, "ההפיכה המשטרית" בפי מתנגדיה, הפתיעו את המערכת הפוליטית כולה. לא רק מובילי הרפורמה בממשלה ובקואליציה נדהמו לנוכח עוצמת המחאה, אפילו ראשי האופוזיציה הבינו מהר מאוד שהנמר שהם רוכבים עליו עוצמתי מהם. המונים יצאו לרחובות וביטאו כאב עמוק וממשי. זו לא איזו קונספירציה מרושעת, גם אם כתב פלוני או ערוץ אלמוני הגזימו בספירת המפגינים. המחאה אכן נרחבת ומטלטלת יותר מכל אירועי המחאה שידעה ישראל בעבר.
ההתנגדות לרפורמה מקיפה ציבורים רחבים. שותפים לה אנשים מחוגי הימין המתון, ה"ממלכתי", וגם פעילים בשמאל הרדיקלי ביותר, מצביעי חד"ש ובל"ד. אולם מובילי המחאה, מנהיגיה האזרחיים שאינם פוליטיקאים, מגיעים בעיקרו של דבר מפלח אוכלוסייה מסוים: השמאל הציוני הוותיק וצאצאיו העכשוויים, קבוצה שבעבר הנהיגה את מדינת ישראל או הייתה שותפה בכירה להנהגתה, וכעת מצאה את עצמה בשולי הפוליטיקה הישראלית – זן נדיר, נכחד כמעט.
בשנים האחרונות נעלמו מהמפה הפוליטית הישראלית שתי מפלגות ותיקות. המפד"ל (בגרסתה המחודשת, הבית היהודי) ומרצ (היורשת החוקית של אחת המפלגות הוותיקות ביותר בתנועה הציונית, מפ"ם). היעלמן של שתי המפלגות הללו הותיר חלל אידיאולוגי וזהותי בפוליטיקה הישראלית. מצביעים רבים נותרו בתחושה שאין קול פוליטי המבטא את דרכם ואת תפיסת עולמם. בשעה שבאגף הימני קמו למפד"ל יורשות, היעלמותה של מרצ לצד ההצטמקות הדרמטית של מפלגת העבודה הותירו מחנה פוליטי שלם, גם אם קטן, מחוץ לזירה הפוליטית.
בראשית ימי המדינה עלתה בממשלה השאלה אם להוציא אל מחוץ לחוק גורמים פוליטיים רדיקליים מאוד כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י. ההחלטה שהתקבלה אז הייתה לא לנקוט צעד כזה, במחשבה שאם למק"י יש ציבור תומכים אותנטי, הוצאת התנועה מחוץ לחוק לא תעלים אותו; היא רק תגרום לו לחוש שהוא מושתק, שקולו איננו נשמע, וממילא לא נותרה לו אפשרות אלא לנקוט באמצעים רדיקליים כדי להשמיע את קולו.
את מרצ איש לא הוציא מחוץ לחוק, ואיש אף לא חלם למנוע ממנה להתמודד בבחירות לכנסת. היעלמותה מהמפה הפוליטית, כמו הצטמקותה של מפלגת העבודה לכדי גוף פוליטי זניח וחסר משמעות, היו תוצאה של שילוב בין תהליכים חברתיים והחלטות פוליטיות מטופשות במיוחד. אולם התוצאה הסופית היא היעלמות והיאלמות. קולו האותנטי של השמאל הישראלי נאלם בפוליטיקה, ויחד איתו נחלש מעמדם של מייצגי ערכיו. הומניזם, פמיניזם, זכויות להט"ב, שוויון פוליטי וחברתי וזכויות מיעוטים אינם בראש סדר היום של שום גוף פוליטי ישראלי בעל משמעות. המפה הפוליטית הישראלית־יהודית מורכבת מימין ומרכז. השמאל איננו.
החלל הזה הוא פצע, והפצע לא יגליד גם אם הרפורמה תאושר בגרסה מרוככת, בהתאם לפשרה כזו או אחרת. האנרגיות שמייצרת היאלמותו הפוליטית של השמאל הישראלי ימשיכו לבעבע מתחת לפני השטח וימצאו הזדמנות חדשה לפרוץ אל פני השטח. אם העשור החולף היה העידן של היעלמות השמאל, מחאת 2023 עשויה להיות הרגע שיחזיר אותו לחיים. מנהיגים אותנטיים חדשים שיצמחו מהשטח, שאת חלקם אנחנו כבר רואים ועל חלקם עוד נשמע, ייכנסו לחלל שנוצר וימלאו אותו. השמאל הישראלי עוד לא אמר את המילה האחרונה. באופן דומה למה שהתרחש בימין, גם בו עשויים לצמוח גופים פוליטיים חדשים שישיבו אותו לקדמת הזירה.
