"יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש. העיתונים שוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אתי נכנס רק יצחק נבון. העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה מחברי האדוקים. אנו מפולגים, לפי כמה סימנים, לענין שלפנינו אנו מפולגים לפי יחסינו למסורת הדתית. יש יהודים כמוך וכמוני, איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה?"
)מיומנו של דוד בן־גוריון, 20.10.1952)
המכונית נוסעת בסמטאות העיר, השעון מורה על שלוש דקות לעשר, תכף נגיע. הרחובות נעשים צפופים, השמועה עברה מהר ואנשים רבים גולשים מהמדרכות העמוסות ומקשים עליי את הנסיעה. אינני צופר. עוד רגע נגיע.
במכונית, האווירה מתוחה. במושב לידי יושב יצחק נבון, עוזרו של ראש הממשלה, ומכוון את דרכי, קולו דרוך. מאחור, ראש הממשלה חבוש בכובע לבן מתבונן מבעד לחלון בדאגה, לידו הרב סולוביצ'יק בחליפתו השחורה נראה דווקא נינוח. ההחלטה לצרף את הרב למפגש נולדה רק בשבוע שעבר. אולי הוא, בכוח תורתו ובעומק אישיותו, ידע לגשר בין העולמות. כאשר אספנו אותו מלשכתו בירושלים ראש הממשלה נרגע קמעה. כשאנחנו מתקרבים שוב, עיניו דאוגות.
אני מחנה את הרכב. דלתות נפתחות. שלושתם יוצאים וניגשים אל עבר הבית הישן. אנשים נדחסים אל המבואה הצנועה, מקורבים ואנשי תקשורת. הבית כולו מרוהט בספרים. הכתבים זורקים שברי שאלות אך הדלת נסגרת. אני מצליח לצלם שבריר של רגע שבו החזון איש, בחלוק משי כחול כהה, מקבל את פני הבאים.
בנסיעה חזרה הכול התהפך. בעיניו של ראש הממשלה הדאגה נמוגה. כמה טוב שהצטרפת, אמר ראש הממשלה לרב סולוביצ'יק. כשהרב התחיל לדבר על עגלה מלאה ועגלה ריקה הבנתי כמה מרחיק הוא את דרכי. אבל כאשר אתה הבטת בו ראיתי איך הוא מכבד אותך, איך הוא מקשיב לך. כשדיברת על האפשרות לראות את העגלות לא כנוסעות זו מול זו אלא זו לצד זו, משהו באוויר התרכך. יצחק נבון הסתובב אל השניים בחיוך. אל דאגה, אמר הרב סולוביצ'יק לראש הממשלה, אם בפגישה הזו הצלחנו לדבר בעומק הלב, אז גם נלמד לחיות ביחד. נכון, זה ייקח זמן, אבל אני מבטיח לך שאעשה הכול כדי להיות גשר בין עגלות. ולדבר על שותפות, גם בתורה וגם בגיוס, ולהתקרב, בלי להיבהל, בלי לפחד.
בנסיעת הערב, כשהוציא ראש הממשלה את יומנו לכתוב ממאורעות היום, ראיתי תקווה בעיניו.
