לפי משפט מוכר שנועד להרגיע את טירוף הניקיונות של פסח, "אבק הוא לא חמץ וילדים הם לא קורבן פסח". אלא שבאווירה הציבורית הנוכחית, הרושם הוא שהשנה כולם רוצים להיות קורבן. התקרבנות היא הרגש הפופולרי בישראל לקראת פסח תשפ"ג.
בשמאל, תחושת הקורבנות מתודלקת היטב מאז תוצאות הבחירות. גונבים לנו את המדינה שבנינו והובלנו, הם מאשימים. קשה להם לראות נבחרים שמייצגים ציבורים שאינם תורמים מספיק, לשיטתם, לחוסנה הביטחוני והכלכלי של ישראל, מתיישבים ליד ההגה ומחזיקים במפתחות. הם רואים בעיניים מודאגות כיצד השינוי בהרכב הממשלה מוביל לצניחת מספר המנכ"ליות במשרדים, ולשורה של הצעות חוק חדשות בתחומי דת ומדינה. הם חוזים בנתניהו שנוא נפשם חוזר לבמה אחרי שחשבו שהצליחו להוריד אותו ממנה, והתסכול שלהם מעמיק. מכאן קצרה הדרך לתחושת קורבנות קולקטיבית של ציבור דומיננטי ויצרני שהתרגל להיות אליטה, ומרגיש לראשונה שהוא מודר ממוקדי ההשפעה.
גם הימין, למרות שיבתו לשלטון, מתנסח כקורבן. כשהחלה המחאה, הוא חזר 18 שנים לאחור למאבק בעקירת גוש קטיף, וערך, בצדק, פנקסנות. לנו לא נתנו לחסום כבישים, אותנו זרקו למעצרים, אצלנו לא מחאו כפיים לסרבנים, ואנחנו לא שברנו את הכלים. זה היה השלב הראשון. בשלב השני, כשהתברר שהרפורמה עומדת להיעצר, החל בימין שיח "אזרחים סוג ב'". הלכנו לקלפי, ניצחנו, הקמנו ממשלת ימין על פי כללי הדמוקרטיה, ושוב מתברר שהקול שלנו שווה פחות ונשללת מאיתנו הזכות הלגיטימית לשלוט. תחושת הקורבנות בימין היא גם זו שהוציאה רבבות מבתיהם להפגנות הגדולות בעד הרפורמה בשבוע שעבר. אנשים חשו בצדק שמוקדי כוח ותיקים בתקשורת, במשק, באקדמיה ובמערכת הביטחון, שוללים מהם את האפשרות הדמוקרטית להשפיע על המציאות הישראלית.
חשוב להקשיב לתחושת הקורבנות הזאת, משני הצדדים, ולתת לה מקום, אבל אסור לתת לה לנהל אותנו. לשיח הקורבנות יש בהחלט מקום במעגלי ההידברות והשיח ההולכים ומתרבים. חשוב לשמוע את הכאבים של כולם ולהנכיח אותם, אבל כשנתקעים בשלב הזה אי אפשר לקדם שום פתרון. אם הימין והשמאל רוצים להגיע להבנה ולהסכמה בשבועות הקרובים, הם חייבים לצאת מעמדת הקורבן ולהתחיל לדבר במושגים של שותפות וקבלת אחריות.
מוציא מצה
"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". המצה שנאכל בחג מסמלת את החיפזון של גאולת מצרים. "בבהילו יצאנו ממצרים", אומרים הספרדים בליל הסדר. יצאנו בבהלה ובמהירות, כי הקב"ה החליט לגאול אותנו בבת אחת ולא בשלבים. אבל כשמדובר בתהליכים מורכבים שמובלים על ידי בשר ודם, החיפזון, כנהוג לומר, הוא פעמים רבות מן השטן.
הימין גילה את זה בחודשים האחרונים בדרך הקשה. השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן רצו להכתיב רפורמה משפטית בקצב יציאת מצרים ולסיים חקיקה לפני ליל הסדר. את מצת הרפורמה שהם ביקשו לאפות בח"י רגעים הם אולצו לרכך, אבל מהר מאוד התברר שגם בריכוך המאוחר לא די כדי להקל על הבליעה. שינויים גדולים שנעשים בחיפזון ובהלה, מייצרים תבהלה. המצות שנעשות במהירות ומסמלות את גאולת מצרים, נועדו רק לשבעה ימים. מה שנוצר מהר, מתאים רק לתקופה קצרה. בכל שאר ימות השנה אנחנו אוכלים לחם שנאפה בשלבים – יצירת עיסה, לישה, תפיחה ואפייה איטית. הקואליציה למדה בשבועות האחרונים שיעור גדול בסבלנות.
שולחן עורך
אם המדינה היא ההורים שמארחים לליל הסדר והמגזרים השונים הם ילדיה, אז השנה כולם מגיעים אל השולחן הערוך מדוכדכים. בן אחד במעמד בכורה, שקיבל בעבר אחריות לסדר והכתיב את קצב ההגדה, מרגיש השנה שהוא איבד את מקומו הבכיר סביב השולחן. בן אחר, אב למשפחה ברוכת ילדים, חיכה שנים לרגע שבו הוא וילדיו יהיו רוב בקרב המסובים כדי לשנות מעט את המסורת שהכתיב אחיו הבכור. עכשיו, כשהרגע הגיע, הוא מגלה שאחיו לא מוותר על מעמדו ליד השולחן, ואפילו מאיים שאם הסדר ישתנה הוא ישבית את שמחת החג. ובין שני האחים הכועסים יושבת בת שנקרעת בין שני אחיה, הבכור וברוך הילדים, ומנסה לייצר ביניהם הסכמה ופשרה כדי שהסדר ימשיך, אך ללא הצלחה. וההורים, הם יושבים בראש השולחן, מביטים עצובים בילדיהם ותוהים מה קרה למשפחה.
"ארבעת הבנים הם העם היהודי בזעיר אנפין", כתב הרב יונתן זקס בפירושו להגדה של פסח. "אחד שואל מפני שהוא רוצה לשמוע את התשובה. שני שואל מפני שאיננו רוצה לשמוע את התשובה. שלישי שואל כי אינו מבין. הרביעי אינו שואל כי אינו מבין שאינו מבין. עמנו לא היה מעולם עם מונוליתי. עם זאת, בדיוקן המשפחתי הזה יש מסר של תקווה. אף על פי שהם חלוקים ביניהם, הם יושבים סביב אותו שולחן ומספרים אותו סיפור. אף על פי שאינם תמימי דעים, הם נשארים יחד. הם חלק ממשפחה אחת".
אחרי ממשלת בנט־לפיד היינו צריכים להבין שגם ממשלת "ימין על מלא" עם דומיננטיות דתית וחרדית, היא פתרון לא בריא בשבילנו
משפחה היא לא ממשלה. משפחה לא בוחרים, וממשלה היא פועל יוצא של בחירות. משפחה אינה אמורה לנהל מדינה, וממשלה שרוצה לתפקד אינה יכולה להכיל את כל גוני החברה. ובכל זאת, אירועי החודשים האחרונים מחדדים את נחיצותה של ממשלה רחבה, שתייצג גוונים רבים יותר של החברה הישראלית.
מה שקורה עכשיו בבית הנשיא הוא גם סוג של ממשלת אחדות. ממשלת ימין "על מלא" שיצאה לדרך בתרועה רמה, נאלצה להבין שהיא אינה יכולה להוביל מהלך דרמטי כמו רפורמה משפטית ללא הידברות. אם כדי לקדם את מהלך הדגל שלה, הקואליציה מחפשת עכשיו בשורות האופוזיציה שותף להסכמה, אולי כדאי שהשותף הזה, בני גנץ כנראה, ישב בתוך הממשלה גם לטובת האתגרים המורכבים הבאים. המהלך הזה דורש כמובן ממנהיגי האופוזיציה להתעלות על עצמם ולהפסיק את החרמת נתניהו.
לאחר הבחירות האחרונות הבעתי כאן תקווה שממשלת הימין תורחב ותכלול גם את המחנה הממלכתי. טענתי שזה יהיה טוב גם לתוחלת החיים של הממשלה, אבל יותר מכך לבריאותה של החברה הישראלית. אחרי שהפנמנו בתקופת ממשלת בנט־לפיד שממשלה נטולת חרדים, עם ייצוג חסר של ציבור דתי ומסורתי, אינה מסוגלת לרפא ולפייס, היינו צריכים להבין שגם ממשלת "ימין על מלא" עם דומיננטיות דתית וחרדית, היא פתרון לא בריא בשבילנו. אם לא נבין את זה לבד, המציאות כבר תסביר לנו את זה.
