האנגר 11. מוצ"ש. קרן פלס, מופיעה ועולה לבמה עם התלבושת מ"סיפורה של שפחה". אותה קרן פלס עליה פורסם במעריב בשנת 2016, כי לוהקה כפרזנטורית למסע פרסום של חברת איפור ושכרה עמד על מיליוני שקלים. "סיפורה של שפחה"? בואו נדבר על סיפורן של נשים אמיתיות.
כשריקי יוצאת צפונה מביתה שבבאר שבע לתל אביב, היא לא חושבת שיש פסול בעבודה שלה. היא יוצאת עם הרכבת הראשונה לתל אביב, יורדת בתל אביב האוניברסיטה, ונוסעת באוטובוס לשכונת צהלה.
היא מגיעה לבית המשפחה בו היא עובדת משעה 8 בבוקר. יום העבודה שלה כולל 7 חדרים, טרקלין, סלון, מטבח עצום, חצר ענקית, כביסות, בישולים, איסוף דואר וסידור כל הבית אחרי הניקיון. היא מסיימת בערך בשעה 17, נוסעת חזרה ברכבת, מגיעה הביתה, חולצת נעליים אחרי יום מפרך נוסף. היא לא מתביישת במה שהיא, אבל היא עובדת קשה מאוד.
בעלת הבית של ריקי, לימור, עורכת דין במקצועה, נשואה לאיש צבא בכיר לשעבר – חוזרת הביתה בשעה 5, לבית נקי ומצוחצח, מחליפה בגדים לגלימה אדומה וכובע לבן ויוצאת לרחוב עם חברותיה כדי להגיע למיצג "סיפורה של שפחה" בקפלן בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית.
הסיפור הוא סיפור אמיתי, השמות שונו מפאת צנעת הפרט אך אפשר לומר דבר אחד ברור – תיאוריית ישראל הראשונה וישראל השנייה של אבישי בן חיים מעולם לא הייתה חיה ובועטת יותר.
"סיפורה של שפחה", למי שלא מכיר, היא סדרה דיסטופית בדיונית על רפובליקת "גלעד" בה נשים מסוג מסוים הופכות להיות שפחות של מעמד רם יותר.
ההפגנות הללו, משתתפותיהן וחוסר המודעות שלהן זועקים לשחקים. אני שואלת את קרן פלס, מאיפה עזות המצח הזו לחשוב שאת ודומותייך אפילו קרובות לסיטואציה של "סיפורה של שפחה"? כמה ניתוק עוד נראה מצד אלו שיש להן הכול אבל בוכות כאילו אין להן כלום?
את ריקי מבאר שבע, את אולימפיה חביב ואסתר גלילי מדרום תל אביב, את בת ה-10 מהנגב, את האמא מגדרה, את עדית לביא משילה, ועוד רבות ואחרות – שוכחות פלס ואותן שחקניות מטעם עצמן במיצג מחריד ולא מודע לעצמו. במדינת ישראל, אם את לא משתייכת לקאסטה הנכונה, בית המשפט לא יספור אותך. תשאלו את שפי פז: ברגע שחצתה את הקווים משמאל לימין ופעלה נגד ההסתננות הבלתי חוקית לישראל, היא סומנה, תויגה וקוטלגה כאחת מאלו שניתן לעצור, להעמיס בכתבי אישום, להמציא עבירות ולנהוג בה כאחרונת העבריינים במדינת ישראל.
"השפחות" החליפו תפקידים, בעוד שבסדרה מי שלובשות את הגלימות הן השפחות האמיתיות שזכויותיהן נלקחו מהן, כאן לובשות אותן אלו שלקחו את הזכויות אליהן. אלו שנגד כל שינוי ואיזון במדינת ישראל ובמערכת המשפט הכושלת שלה. הן צועקות בגרון ניחר – "דמוקרטיה או מרד" אבל שכחו שאותן נשים קשות יום שהמערכת לא סופרת – הצביעו בקלפי באופן דמוקרטי והכריעו בעד רפורמה משפטית. הן יזלזלו בהן, הן לא יספרו אותן, מבחינתן הן ביביסטיות או כל כינויי תרעלה אחר – אבל בלנקות את הבית שלהן, הן מעולות. בזה אין ספק.
ברביעי הקרוב, ריקי תשב מסביב לשולחן הסדר, עם הילדים, עם הנכדים, עם בעלה שיחזור מבית הכנסת עם הכיפה הלבנה. הם יחגגו את ליל הסדר ואת יציאתו של עם בן אלפי שנים מעבדות לחירות. ריקי היא בת חורין אמיתית, לא שפחה, והסיפור שלה הוא של אישה חזקה ואמיתית. סיפורה של גיבורה.
