הטריילר ל"65" לא בישר טובות. חללית מתרסקת בעולם לא ידוע והשורדים, טייס וילדה קטנה, מתחילים לסרוק את העולם המסתורי כשלפתע נמצאות עקבות ענק. הם לא לבד. המתח עולה. מיהם החייזרים שהם הולכים לפגוש? איזה תפלץ יפתיע מן החשכה? המתח מתגבר ואז, נו באמת, דינוזאורים? ברצינות? איזה אנטי־קליימקס. צר לי לבשר לכם הוליווד: אחרי שנים של סרטי יורה עמוסים בכל טוב, זוחלי הענק קצת איבדו מהילת הקסם והמסתורין.
אבל ליוצרים, סקוט בק ובריאן וודס, היה קונספט לסרט דינוזאורים "חדשני". במקום להביא את הדינוזאורים לימינו כמו בסרטי היורה, הם מביאים את בני האדם אל תקופת הדינוזאורים. ולא רק זאת, הביקור מתקיים ממש בסמוך לפגיעת המטאוריט המשמיד, והאירוע הזה הופך לחלק מהסיפור.
אז אחרי שהתאמנו ציפיות לעובדה ששוב אנחנו בעולמם של רפטורים וטי־רקסים, "65" התגלה בכל זאת כחוויה לא רעה בכלל, הרבה בזכות העובדה שמדובר ב־85 דקות זריזות עם עלילה עניינית שבה שני גיבורים צריכים לשרוד את המסע מנקודה א' לנקודה ב' ולהספיק לעוף מהכוכב לפני ההכחדה. מה שנקרא "סרט אבא" קלאסי. בנוסף, האקשן עשוי היטב, האפקטים מוצלחים ואדם דרייבר המעולה בתפקיד הראשי משרה הילת "איי־ליסטר" שכמעט מצליחה להצדיק את הפצתו הקולנועית של מה שמעולם לא חלם להיות יותר מסרט השבוע באחד משירותי הסטרימינג. אפילו את מערכת יחסי האב-בת הקלישאתית המתהווה בינו לבין הילדה הוא מצליח להפוך למשכנעת.
מה שאנחנו בעצם מנסים לומר זה שגם אם כל העסק נראה קצת משומש, לפעמים לא צריך הרבה יותר מאקשנון קצר וחסר יומרות כדי לעשות את העבודה. כמו תספורת גברים אצל הספר הוותיק מתחת לבניין. רוצים מעצב שיער? חכו לסרט הבא בסדרת היורה. אגב, ממש לא בטוח שתצאו מרוצים יותר.
