"לכבוד שבת", אמרנו, "נשקיע בגסטהאוס טוב". כל השבוע טיילנו בצפון מזרח הודו עם אוהל. כשירד גשם חזק מדי בשביל אוהל ישנו בכפר בחדר של משפחה מקומית, אבל לכבוד שבת השקענו. שעות הסתכלנו באייר בי.אנ.בי חיפשנו מקום שיהיה נקי מספיק, ויפה ומעניין בשביל לשהות בו בשבת ומצאנו בקתה יפה בתוך סבך של עצים. מושלם. כשהגענו ה'מושלם' התפוצץ לנו בפנים. סבך העצים היה עץ אחד סבוך נשען על ביתן קטנטן שהיה ממוקם על כביש שהולך ונסלל, מסביב רק אבק ואבק וחצץ, משאיות עמוסות סלעים עולות ויורדות בכביש, וצפירות. בצופרי אויר, בזמבורות עם צלילים של יום העצמאות.
אם הטיול הזה שעשינו בצפון מזרח הודו לפני שבועיים היה המרוץ למיליון, אין ספק שרגע השבירה שלי היה כמה דקות לפני כניסת שבת. אחרי שהתבאסתי על הגסטהאוס, התעצבנתי. התעצבנתי על עצמינו איך נפלנו בהזמנת הבית הזה שועלי אייר בי.אנ.בי ותיקים שכמונו, על בעל הגסטהאוס שנתן לנו מיקום אחר בכלל כך שהגענו קרוב מדי לשבת מכדי שיהיה אפשר להתחיל לחפש מקום אחר, ועל אייר.בי אן.בי שמרשים לאנשים לצלם בזוויות שעושות לבית שלהם מתיחת פנים מוגזמת,
ואז, התעצבנתי גם על שבת. כמה שאני הכי אוהבת אותה בעולם, פתאום, אולי פעם ראשונה בחיים הרגשתי את מימד הכלא שבה והתעצבנתי גם עליה מסכנה, כאילו היא באה לדפוק אותי. חשבתי איך מעבירים את כל השעות עד צאת שבת? עד שנוכל לעוף מפה למרות ששילמנו על מוצ"ש גם. ואיזה מעצבן שאי אפשר מחשב או פלאפון להעביר קצת שעות, למרות שהיה לי ספר נחמד הרגשתי שהוא לא מספיק, הוא לא יכול לקחת אותי מכאן באמת. לא רציתי לשהות בתוך הכלום. רציתי שמשהו יקח אותי מכאן באמת. אז ישבתי על הרצפה במרפסת שהשקיפה אל השומקום ובכיתי.
הערב הזה שכולו 'והגדת לבנך' יכול להטריף לך את השכל, כל האחיות הצעירות שלך שוב בהריון ורק את לבד
אחר כך פתאום, ברגע אחד במרפסת הבנתי אנשים שהם לבד בשבת, אולי רווקים אולי גרושים אולי לבד מסיבות אחרות, כמה קשוח זה. כמה סיבוב בפלאפון או במחשב יכול להפיג בדידות ולהעביר את השעות הקשות. חשבתי כמה אנחנו מניחים את הטלפון והמחשב בצד לפני כניסת שבת וחג אבל בעצם מיד מתמלאים במשהו אחר: ילדים שעומדים איתי ליד הנרות, איש שהכין לי קפה אחרון מהמכונה רגע לפני, ארוחות יפות ומפגש בית כנסת ותפילות נעימות וכל טוב שמשתרע לפנינו, ופתאום, באין כל אלה, כששבת היא רק גוש גולמי של זמן וצריך לחצוב ממנו את המשמעות הרגשתי את הריק, ריק שמשתרע שטוח ומשעמם במיליון שעות הקרובות. ריק לא של ׳אין׳ אלא ריק כמשהו ממשי, כמו חומר ששוקע בדם.
למרות שמלבד נתנאל היה לי גם ספר טוב וקצת אוכל וטיפת נוף אם עומדים על קצות האצבעות במרפסת, הרגשתי את הריק, חשבתי על מי שלא מניח את הפלאפון ומיד מתמלא בחיים בצורה של שבת, אלא מניח את הפלאפון ונשאר עם גוש זמן להמציא בו שבת לבד, איזה קשה זה
וחשבתי גם, חוץ משבת, מה יהיה עם פסח עכשיו? מה יהיה עם אנשים שעומדים מול גוש הזמן המשפחתי הזה לבד? חברות שלי שלא נשואות עדיין טסו בשנה שעברה לדרמסלה ולגאורגיה עם חברה או לבד, לבית חב"ד ולבית יהודי או סתם לחוף יפה. השנה אין להן אפילו כוח לחפש לאן לטוס, כי מה זה יעזור לברוח שוב? איך מהר עברה שנה ולא קרה בה כלום. הדבר היחיד שכן קרה בו הוא שהתבגרת בשנה. הערב הזה שכולו 'והגדת לבנך' יכול להטריף לך את השכל, כל האחיות הצעירות שלך שוב בהריון ורק את, לבד, מתחילה לחשוב "אולי כבר גם אני אעשה ילד, שיהיה לי והגדת לבנך עד שנה הבאה, לפחות זה." וחברים גברים שאין להם כבר כוח לפוזת ה"דוקא סבבה לבד, אפשר לעשות מה שרוצים" וחושבים איך הם בשנתיים שלוש האחרונות נראים כמו אבא לשלושה, השיער כבר מאפיר וצריך להתחיל להיאבק עם הכרס ואתה עדיין לבד? "ומילא הייתי אשה" אמר לי חבר טוב "אבל כגבר אפילו לעשות ילד אתה לא יכול".
תמיד אפשר לומר: "נכון שחגים ושבתות ביהדות הם מאד משפחתיים אבל המהות היא עצם פסח עצמו" בסדר, זה נכון בעקרון, אבל זה קשה מאד לדוג את 'נקודת הפסח' בתוך ים המשפחתיות, אף אחד לא נאלץ לעשות את זה שנה אחרי שנה אם יש לו בן זוג וילדים. מי שמרגיש מחוץ למעגל המשפחתי האישי מרגיש כל כך רחוק מעצמו שהוא רוצה להיות, מהכוחות שיש לו או לה לתת לבן זוג, לילדים, לקנות להם בגדים יפים לחג, לצעוק עליהם שלא יכנסו עם חמץ לחדר, להחביא אפיקומן, להתמקח איתם על הפרס. אני חושבת איזו מסירות נפש צריך בשביל לשמור את רצף החגשבת, חג ראשון, חג שני, לצלול לתוך שעות השממון שנמתחות לפניך כמו כביש מלא חצץ ובורות. כמה צריך למצוא נקודות דקיקות לאחוז בהן, להתמלא מהן, לחפש אותן בצורה אקטיבית, כמה צריך להתפלל בשביעי של פסח על הים שיפסיק להיות כזה סוער ומטביע ויפתח וימצא זיווגו הטוב של כל אחד ואחת.
