לפני 3 שנים כתב ד"ר גדי טאוב מאמר על פרופ' אהרן ברק, בו הסביר למה ה"מהפכה החוקתית" שהנהיג ברק בזמנו איננה דמוקרטית אלא אנטי דמוקרטית. מטרתה היא לכפות ערכים ליברליים על הדמוקרטיה, בניגוד להכרעת המוסדות הדמוקרטיים ובניגוד למהותה של הדמוקרטיה הלא היא "שלטון בידי הנשלטים", כך שבסופו של דבר מה שפרופ' ברק שואף אליו איננו דמוקרטיה כלל וכלל, על אף שהוא מרבה לגלגל את המילה בפיו, אלא דיקטטורה אריסטוקרטית שכפתה בעריצות את ערכיה הליברליים, או הליברליים בעיניה.
הדברים מפורסמים וידועים (אם כי לקוראי "הארץ", שם פורסם המאמר לבסוף, הם אינם נהירים כל צרכם גם כיום), אבל פסקת הסיום של המאמר היא החשובה לענייננו. כך סיכם ד"ר טאוב:
"סכנת העריצות כנראה אינה אורבת לישראל בעתיד הקרוב. לא סביר שאנחנו עומדים ליפול טרף למרותה האוליגרכית של דיקטטורה משפטית. הדמוקרטיה שלנו איתנה מאוד, והיא לא תאפשר זאת. הבעיה היותר מדאיגה היא שאם תימשך הפגיעה בריבונות האזרחים על ידי מי שמבטאים בעיני עצמם את "מהות הדמוקרטיה" באופן המנוגד לרצונם הממשי של הבוחרים, סופם שריבונות האזרחים תתקומם נגדם, ואז הישגי מהפכת ברק בשמירה על אמות מידה ליברליות יהיו בסכנה ממשית. מוטב לכן לבסס את הבלמים הליברליים על היסוד הדמוקרטי הראוי להם, לא על כרסום מתמשך בריבונותם של אזרחי ישראל".
חששו של ד"ר טאוב הופנה אם כן דווקא לברק, או ל"ברקיזם". החשש היה שמכיוון שאין באמת בכוחו של הברקיזם לכפות את ערכיו על הדמוקרטיה הישראלית, הרי שניסיונותיו הנואלים לעשות כן בכל זאת יובילו רק לתגובת נגד שתפגע בערכים הליברליים היקרים ללבו של פרופ' ברק (וגם ללבו של ד"ר טאוב).
כיום קשה מאוד לומר שד"ר טאוב צדק בהערכתו. אדרבה, נראה שסכנת העריצות לא סתם אורבת לישראל אלא מתנפלת עליה ולופתת את גרונה. אם ישראל טרם "נפלה טרף למרותה האוליגרכית של דיקטטורה משפטית", הרי שנדמה כי היא צועדת לקראת תרחיש כזה בצעדי ענק. אולי בינתיים טרם ראינו בפועל את שליחיו עטויי הגלימות של "הדרור העליון" ברק, אוזקים את ראש הממשלה ומלווים אותו לצינוק, אבל המחזות להם אנו עדים בחודשיים האחרונים במסגרת התרת הרסן של מחנה האליטה, נראו דמיוניים באותה מידה עד לא מזמן.
בפועל, אנו חווים כעת הפיכה צבאית שקטה. ראשי הכוחות המזוינים לא הובילו גדודי חיילים למצור פיסי על הממשלה כמקובל באירועים מסוג זה, אך המסרים שהעבירו מהווים הצהרה על נכונות למצור כזה, ומבחינה משטרית, חברתית ואפילו משפטית (לו הייתה לישראל מערכתמשפט משלה), אין בין נכונות לבין מצור בפועל כל הבדל.
מה כן עשו ראשי המשטרה, הצבא והשב"כ, גופים שאף הפיכה לא תצלח בלעדיהם? תחילה מילאו פיהם מים אל מול המתקפה משולחת הרסן של קודמיהם בתפקיד על הממשלה הנבחרת, מתקפה שקיצונית ממנה טרם נראתה במקומותינו וכללה פניה אל הנשיא להשתמש בסמכותו הסמלית לחתימה על חוקי הכנסת כדי למנוע מהכנסת להעביר את הרפורמה, וגם קריאות מפורשות לסרבנות ובעצם למרד.
מפקד חיל האוויר שביקש להדיח טייס מילואים שעודד מחאה פוליטית נגד הממשלה, שוכנע לחזור בו והטייס הסרבן הוחזר לתפקידו למחרת. זה היה האות, אם נדרש כזה, לשאר ראשי הזרועות החמושות. מפכ"ל המשטרה הזדרז להביע נאמנות ליועצת המשפטית לממשלה לאחר שזו הורתה, בחוסר סמכות מוחלט, לבטל החלטה של השר לביטחון לאומי בנוגע להשעייתו של אחד מבכירי המשטרה.
"משטרת ישראל כפופה תמיד לחוק, והנחיות היועצת המשפטית לממשלה מחייבות אותנו", כתב המפכ"ל שבתאי בהודעתו, בהתעלמות מכוונת מהמצב העדין בו היועצת עצמה מתעלמת מהחוק, "בעקבות הנחייתה אקפיא את המינוי עד לסיום הבירור". על רקע המתיחות בין בית המשפט והממשלה, זוהי הצהרת נאמנות ברורה.
אבל לא ברורה כמו זו של הרמטכ"ל הרצי הלוי. אם להאמין לכתב מיכאל שמש מתאגיד השידור על אף שכל כלי התקשורת המרכזיים נחטפו מאיתנו בדיוק כמו מערכת המשפט והם רתומים במלואם למחאת האליטה, הרי שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו העביר מסר לראש הממשלה ולפיו לצבא יש "קו אדום" ועל הממשלה לעצור את החקיקה בטרם נגיע אליו.
ב-75 שנותיה של ישראל לא נשמע כדבר הזה שמפקד הצבא יאיים במרומז על ראש הממשלה הנבחר, אבל מי ששתקו לנוכח בריונות דומה של מערכת המשפט משך שנות דור, מגלים עכשיו מה שמגלה כל מי שמפחד מבריונים: כשהם לא נתקלים בהתנגדות, הם רק מחריפים את צעדיהם.
