זה זמן פורענות שכזה. זמן הכבדת לב פורעים ופרעונים. אפילו הסולם שהגיש נשיא המדינה בשבוע שעבר היה עשוי ברשלנות ארגונית, מחבר בין הקרקע לעץ אחד בלבד, עץ הרפורמה. סולם פלדה לא מלוטשת, שדריכה על כל שלב ושלב בו קורעת את העור ומובילה לדימום משתק. זה זמן עצוב, מדכדך, של מרתונים מקצרי נשימה, תופסי שרירים. מרתון ירושלים מול מרתון תל־אביב. צד אחד שועט קדימה בדרך לא סלולה, בלי תשתיות ובלי עבודת הכנה ראויה. הצד האחר דוחף לו משוכות לא מתוכננות, בלי להבין שהוא מכשיל גם את עצמו. בלי פתיחות ובלי הקשבה. זה הכול או הכול, ושתישרף המדינה.
ואולי אתם לא יודעים, אולי אתם פשוט לא מבינים, אבל קבלת כל דרישות המחאה שלכם פירושה שלאנשי המחנה הלאומי אין עוד טעם לצאת להצביע. אולי אתם לא מקשיבים אפילו לעצמכם, אבל מה שאתם אומרים זה: היכנעו, ותרו על הכול, רדו מרעיון המשילות, אחרת הלכה המדינה. הימין יכול כמובן להעביר תקציב פה ושם, לאשר איזה מאחז למגינת לב האופוזיציה, אבל אידיאולוגיה שלמה? שינוי מהותי ביחסי הכוחות, הפסקת האפליה? עד כאן. זו כבר מדיניות שדגל שחור מתנוסס מעליה. זו כבר עילה לצו הרחקה. כשהימין מנסה לממש את התנגדותו הנחרצת לאקטיביזם השיפוטי חסר הגבולות, אתם לא מוכנים לדבר. לא מוכנים בכלל לשמוע, לא מתעניינים אפילו בשאלה על מה הצד האחר מוכן לוותר. זה הכול או הכול, כבר אמרנו. כבר ראינו את גישת "שתישרף המדינה".
שעה שאתם עומדים בצמתים היסטוריים, מצפצפים בזמבורות על קול הבוחר, אתם לא שומעים את אשר פיכם מדבר. את הרמיזות הלא מעודנות בעליל, שלימני שבינינו אין סיכוי בעולם להשפיע. אתם אומרים לו למעשה שהבחירות הן משחק על תנאי. שהוא יכול לעלות לשלטון, אבל לא להגזים עם זה. כי אתם הרוב גם כשאתם במיעוט. כי אתם קובעי דעת הקהל גם כשהקהל לא איתכם. אתם מסרסים את משילותו של המנצח דורשים ממנו לפעול ההפך, תמיד ההפך, ממה שהוא מאמין בו.
בואו נהיה ישרים לרגע: כשאתם דורשים שהשופטים יוכלו להמשיך לבחור את עצמם בעצמם בצלמם וכדמותם, אתם לא מבקשים להגן על המיעוט, אלא לדרוס את הרוב. כשאתם משאירים בידי מערכת משפט לא מאוזנת את הכוח הבלתי מידתי של פסילת חוקי בית הנבחרים, אתם בעצם מייתרים את הבחירות, מעקרים מתוכן את ההצבעה. כי איך אפשר לתת את קולנו למפלגות לאומיות, אם כל צעד לאומי יגרור מלחמת אחים? אנחנו נוטים להאשים את נבחרינו ש"שוב הצבענו ימין וקיבלנו שמאל", אבל איזו ברירה באמת יש והייתה להם? כמה כבר יכלו להתקדם בנתיב שבחרו ושבשמו נבחרו, כשאתם עומדים שם בכל פנייה ימינה עם דו"ח תנועה מוכן, נקודות פסילה ושלילת רישיון?
מחאתם כפיים למנחם בגין בקמפ־דיוויד, גמרתם אותו בספירת גופות החיילים במלחמת לבנון הראשונה; הורדתם לאריק שרון את ראשו החבוש כשבנה יישובים, עטפתם אותו בפינוקי אתרוג כשפינה אותם; הזהרתם מפני דמותו השטנית של נפתלי בנט כשהצהיר שהסרוגים לא מתנצלים, המלכתם אותו בלי למצמץ כשהסכים לשמש ראש ממשלת מעבר־ביבי, ואז שבתם ודחקתם אותו הצידה ברגע שלפיד קיבל את המפתחות. הלגיטימציה והדמוניזציה נקבעו באולפני הרדיו והטלוויזיה עם קובעי דעת קהל מזן אחד בלבד, ובסיוע ימנים שימושיים שטופחו לפי הצורך, לפי צו השעה.
ועכשיו צו השעה הוא להתעקש, לדרוש, לא לבקש. יו"ר האופוזיציה, מענטש לשעבר, מקפיד מדי יום לדחות בגסות ובערלות לב את ניסיונות הקואליציה להידברות. הוא מתנדב "לתרגם" בזדון כל הודעה מפויסת של שר האוצר, שר המשפטים או ראש הממשלה. הוא מבהיר לעוקביו שאסור להאמין לניסיונות הפשרה, ושעה שהוא מאשים את הקואליציה בקרע ובשיסוי, הוא גם מזהיר את האופוזיציה והציבור מפני אחוז אחד של התרככות, מיליליטר של הרגעה. רוצים להילחם בסרבנות? – הוא שואל את הקואליציה – רוצים למנוע פגיעה בביטחון ובכלכלה? ותרו על הרפורמה מכול וכול. ככה, בפשטות. ישרו קו עם האופוזיציה וניתן לכם למשול. מה הבעיה?
שמענו אותו בעבר, את יאיר לפיד, יוצא בחריפות נגד האקטיביזם השיפוטי. נגד מערכת המשפט שלוקחת לעצמה סמכויות יתר, ששומרת לעצמה את הזכות לבחור את עצמה, שכופָה ייעוץ משפטי בעל גוון אחיד, בלי אפשרות לקבל חוות דעת שנייה. אז שמענו. עכשיו הוא דורש מאיתנו להתעלם מכל אלה, וקורא "מסוכנים" ו"פחדנים" למובילי השינוי שהוא עצמו רצה. וכמוהו גם גדעון סער ובוגי יעלון, וגם בני גנץ – תקוות הפשרה האחרונה. לא מוכנים לדבר, לא מוכנים לשבת. מאמצים שיטת התמקחות פלסטינית של ותרו על הכול, ואז נראה. הכול או הכול, בלי סדק קל שבקלים להידברות, לפשרה. אז שנבחרי הציבור לא יוכלו להשתתף בכנסים, מה כבר קרה? אז שילך לעזאזל הקונצנזוס האחרון ונהרוס את טקסי הזיכרון והעצמאות. כי כשהכול או הכול, אז באמת שתישרף המדינה.
אולי אתם שם לא מבינים מה כל זה אומר לבוחר מימין. גם אם הוא אינו אוהד נלהב של נציגי המחנה, שעושים מאמצים ניכרים להביך אותו – אולי אתם לא מבינים מהי מבחינתו המשמעות של ויתור על הרפורמה כולה. אולי אתם לא יודעים שזה אומר שאין טעם ללכת להצביע. ואולי, רק אולי, חלקכם דווקא מבינים. אולי המושכים בחוטי הפחד שלכם משמרנות הימין יודעים היטב שזה מה שעומד באמת מאחורי המחאה. ואנחנו? אנחנו יודעים, אנחנו מרגישים את זה בעצמות ובלב המתוסכל מחומת ההידברות החסומה. ומה שאתם מבקשים בשם החשש מדיקטטורה, הוא משהו שבשום אופן אי אפשר לקרוא לו דמוקרטיה. אי אפשר לקרוא לו טובת המדינה.
