הפער בין התהליך שניהל נשיא המדינה לתוצאה שהגיש לציבור הוא בלתי נתפס. כאילו מדובר בשני אנשים שונים: זה שהפך את הפשרה למשימת חייו, וזה שפגע אנושות בסיכויים להשיג אותה. הנשיא בוז'י ששמע את כל הצדדים, ומר הרצוג שבחר בצד מובהק.
קשה להטיל ספק בכנות כוונותיו של הרצוג. לאורך כל התהליך הוא עשה באמת ככל יכולתו. אין אבן שלא הפך, אין הצעה שלא נידונה. בלילה לפני הצגת המתווה, האור בבית הנשיא דלק עד לפנות בוקר. הוא פגש, אישית, כמעט מאתיים אנשים בקבוצות המומחים בסשן הניסוחים האחרון, יממה וחצי לפני שיצא אל הציבור. קשה גם להטיל ספק ביכולותיו של הנשיא שנבחר בקונצנזוס שלא היה כמוהו בתולדות הכנסת, דווקא בימים המקוטבים ביותר שבין ממשלת נתניהו לזו שהקימו בנט ולפיד. לכן קשה כל כך להבין את הזיגזג של הדקה התשעים. אבל מי שעומד למבחן הוא לא הרצוג של המגעים אלא הרצוג של התוצאה. היה לו כדור אחד אחרון בקנה, והוא החטיא לשמאל המטרה.
אין טעם לדון עכשיו בפרטי המתווה. למרות ההפתעה בימין, יש בו גם כמה עקרונות יצירתיים, וניסיון חשוב – אולי יומרני מדי – להסדיר חוקה לישראל באופן סופי. מה שחשוב יותר, מעשית, הן התגובות אליו. כדי לאחד את העם הרצוג נדרש לפגוע בדיוק במרכז, באופן שיפצל את שני המחנות. רק פשרה ששני הצדדים היו נקרעים סביבה הייתה יכולה להצליח. במקום להציג מתווה שיהיו לו תומכים מימין ומשמאל – ואולי אפילו חשוב יותר: מתנגדים קולניים בשני הקצוות – המתווה הצליח לאחד את האופוזיציה, כולל לפיד, סביב הנוסחה שהציג. את חסידי הפשרה מימין הוא דחק לזרועותיהם של מובילי הקו הלוחמני יותר, והפך אותם יחד למחנה דוהר אחד.
כדרכם של נשיאים שמאכזבים בדרך כלל את המחנה שצמחו בו, הרצוג דווקא נחשד לאורך כל הדרך כמי שעלול לכוון ימינה מדי. הוא הואשם לאורך כל הדרך בעדיפות שהעניק לנציגי הקואליציה. השעות שהקציב ליו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, שר המשפטים יריב לוין ושליחיו האחרים של ראש הממשלה, היו לאין שיעור רבות מאלו שקיבלו לפיד וגנץ, שרוב הזמן ישבו בערפל. מנהיגי האופוזיציה התמרמרו בשבועות האחרונים שאינם יודעים מה הרצוג רוקח, בזמן שהליכודניקים עיינו בנחת בטיוטות. אולי דווקא ההתנהלות הזאת הובילה לשבירה על קו הסיום.
תחנוניו הפומביים של הנשיא לבלימת החקיקה זכו להתעלמות ממשלתית. קריאתו להחלפת נוסחים נענתה בזלזול. בליכוד משכו זמן כשהרצוג התחנן לתשובות. המתווכים באו ויצאו, מתחלפים ביניהם. אחרי שלוין התבצר גם השרים ניר ברקת ויואב קיש הצטרפו למגעים, וכשזה לא הספיק – בישורת האחרונה – מינה נתניהו עוד שני אנשי אמון: מזכיר הממשלה יוסי פוקס והשר רון דרמר, בניסיון להבקיע. כולם חזרו בסוף עם אותו גמגום סרבני.
ביום שלישי בלילה זה דווקא נראה קרוב. הישיבה עם קיש ודרמר גלשה אל תוך הלילה. גם רוטמן הוזעק. הטיוטה הייתה מאוזנת הרבה יותר מזו שהוצגה לציבור, אבל גם אליה סירבו נציגי הקואליציה להתחייב מראש. הרצוג, שהלחץ עליו להציג מתווה כלשהו – לחץ שהוא עצמו יצר, במידה מסוימת – דרש מהם לפחות מחווה של הקפאת חקיקה או כל רעיון חלופי אחר כדי לזכות בזמן נוסף. בליכוד שוב מלמלו משהו לא מחייב.
זו לא הפעם הראשונה שהרצוג מנהל משא ומתן מפורט ומפותל עם נתניהו במטרה להשיג אחדות. הסיבוב הקודם בין השניים היה ב־2016. הרצוג היה אז ראש האופוזיציה, ונתניהו, שעמד בראשות ממשלה צרה בקואליציית 61, פעל להרחבתה. הם ניהלו מגעים חשאיים ומתקדמים מאוד להקמת ממשלת אחדות על בסיס מתווה שלום אזורי שהיה אמור להיות מוצג בוועידה במצרים. מסמך עקרונות מפורט כבר הוחלף בין הצדדים, וגורמים בינלאומיים היו מעורבים בתיווך. בסוף התברר שתוך כדי דיון על פרטי הפרטים עם הרצוג, נתניהו חפר מחילה מקבילה לליברמן – שניאות, באיחור, להצטרף לקואליציה. הרצוג נשאר בחוץ. הטראומה ההיא כנראה לא נשכחה. בסביבת הרצוג חששו שבזמן שהוא מחליף טיוטות עם נתניהו, הוא יופתע לגלות מתווה פשרה חד־צדדי שתציג הקואליציה באופן שיקדים את הנשיא. הנשיא העדיף להקדים בעצמו.
אחרי שהתחוור שהפער בין הצדדים בלתי ניתן לגישור, להרצוג היו שתי ברירות: להודיע על פרישתו מתיווך, או להציג מתווה גם ללא הסכמה. הוא בחר באפשרות השנייה, במחשבה שהלחץ הציבורי והגיבוי מקואליציה ציבורית שבנה בחודשים האחרונים ידחקו גם את הקואליציה שבכנסת אל החלופה שהניח על השולחן. זו לכאורה הבחירה האמיצה יותר, אבל זאת הייתה טעות קשה. מרגע שנשיא המדינה הציג מתווה שקרוב יותר לעמדות מובילי המחאה, אנשיה – שממילא צברו כוח רב – רק ילכו ויתבצרו עוד יותר, הפעם בגיבוי נשיאותי. תמיכת מנהלי הבנקים, ראשי המשק, משפטנים בכירים מהאגף הליברלי וראשי רשויות, אינה תחליף לבסיס הסכמה בכנסת.
מרוב התעסקות בשאלה האם ומתי להציג מתווה, תוכן המסמך עצמו נזנח. הרצוג לא פירט בנאומו את עקרונות המתווה אלא הפנה את הציבור לאתר אינטרנט, שעד הרגע האחרון הוכנסו בו שינויים ותיקונים. הצוות שטיפל בטיוטות מול המומחים משך שמאלה, והרצוג, מאוכזב מסרבנות הקואליציה, לא ניסה למנוע זאת. בהיעדר הסכמה הוא הקשיח עמדות, אבל לא צפה את עוצמת האכזבה בימין. לא רק בקרב הסרבנים אלא גם מול רבים שהמתינו בלב פתוח ונפש חפצה לפשרה, אולי אפילו פשרה "לשמה", אבל לא לכניעה.
בניסיון לבלום את המפולת בימין, הרצוג מיהר להרגיע ולטעון שהמתווה הוא הצעה לדיון. כבוד הנשיא לא מדייק. העקרונות שניסח בנאומו הראשון אכן היו מסמך פתיחה הוגן. אלא שבהיעדר הצדדים הוא ניהל משא ומתן מתקדם, והציג לציבור את מסקנותיו כמקשה אחת. מכאן יהיה קשה לסגת. לא מעט גורמים בקואליציה, כולל ראש הממשלה בעצמו, קיוו שנשיא המדינה יציל אותם מעצמם. כעת לא תהיה ברירה לימין אלא לנסח פשרה חד־צדדית, כפי שרמז סמוטריץ' עוד לפני שהרצוג הציג את הצעתו. שני דברים כבר לא יקרו: הנוסח המקורי של תוכנית לוין לא יחוקק, גם פשרת הנשיא לא.
ובכל זאת, כמה נקודות חשובות עשויות לשרוד ממתווה הרצוג: הפתרון שהופך את הפטור מגיוס תלמידי ישיבות לחסין מביקורת שיפוטית, ויכול לסיים 25 שנה של חיטוט בפצע אי השוויון בנטל שהיה ממחוללי הרפורמה, וההתעקשות על פסקת התגברות ברוב של 61. גם המסלול האישי שנתפר למידותיו של אריה דרעי יכול להשיבו לעמדת המבוגר האחראי בסעיפים אחרים. השאלה אם הימין – בניסיון לצנן את הרחובות, וגם לעשות חושבים עם עצמו – יוכל להרפות מההתעקשות לחגוג את פסח אחרי השלמת הרפורמה ומהלחץ להשלים את החקיקה לפני תום המושב, או שיתעקש על אלה באופן שיעלה לכולנו בחגיגות 75 שנות עצמאות בנוסח שעדיף לא לדמיין.
