המחאות נגד הרפורמה המשפטית חרגו מהקטגוריה הקלאסית של מפגן דמוקרטי לגיטימי לדבר אחר לחלוטין. השוואה קלה בין מחאות הענק שליוו את קיץ 2011 – אז יצאו כחצי מיליון ישראלים לרחובות על רקע יוקר המחייה ובעיקר מחירי הדיור, במה שכונה אז "מחאת רוטשילד" – לבין מאפייני המחאה הנוכחית, ממחישה היטב את ההבדלים בין שני אבות הטיפוס של אותן מחאות.
זו הנוכחית, שהיא הרבה יותר מצומצמת מבחינת היקפה – למרות המאמץ התקשורתי לנפח את המספרים ולשוות לה דימוי המוני – מסתמנת כחריגה בכל קנה מידה של מחאות דמוקרטיות. הדברים מקבלים ביטוי לא רק בטרמינולוגיה של המחאה שמאמצת עולם מושגים אקטיביסטי שבחלקו לקוח מתוך השיח הפוסט-קולוניאליסטי הרווח בקהלים מסוימים ("התנגדות", "מרי", "מלחמה" וכו'), אלא בראש ובראשונה בפרקטיקה עצמה ובמערכת ההגיונות המעצבת אותה.
בהיבט המעשי, לא רק שהמחאות הן כנראה הרבה יותר מאורגנות, מתוקצבות, מתוכננות וממושמעות מהרכיב הספונטני-עממי המיוחס להן, כדי להופכן לנושאי קולו של "העם". הרעיון המדריך אותן מלמד על תכלית שנועדה לזעזע את הסדר המדינתי הקיים, עד כדי ריסוק מוחלט של כללי המשחק המגדירים את הסדר הפוליטי-חברתי מאז הצליח העם היהודי להקים את מדינתו.
חסימת נמל חיפה, שיבוש הפעילות בנתב"ג, הטלת "מצור" על משרדים של מתחרים רעיוניים (פורם קהלת), נושאי משרות ציבוריות וקרובי משפחותיהם, חסימת נתיבי תנועה מרכזיים, שיבוש החיים השוטפים לצד מהלכים לעידוד סרבנות וחוסר ציות מצד נושאי תפקידים בשירות הציבורי להנחיות הממשלה – כולם מעידים על תכולת רעיון אסטרטגי מאוד קוהרנטי שמדריך את יוזמי המהלך.
בשם ה"ממלכתיות"
הרעיון הזה מכוון לארבעה יעדים ספציפיים: יצירת כאוס ציבורי-פנימי ושיבוש החיים; מיטוט הכלכלה הישראלית באמצעות יצירת פאניקה והוצאת כספים של חברות הייטק לחו"ל; יצירת דה-לגיטימציה בינלאומית למעמדה של ישראל בעולם; והחמור מכולם – פרימת יסודות הרעיון "הממלכתי" בתוך המערכת הציבורית עצמה (בצה"ל, במשטרה, בשב"כ, במוסד, במערכת החינוך, במשרדי הממשלה ועוד) והפיכתם למוסדות פוליטיים.
זוהי אסטרטגיה המכוונת לבטן הרכה של רעיון המדינה ולמעשה של המפעל הציוני עצמו, שהגדיר את עצמו דרך תפיסת המדינה המודרנית. כאן המקום לרגע של היסטוריה: הציונות כוננה את עצמה בשלהי המאה ה-19 דרך תפיסת המרכוז. לרעיון הזה היו שני ביטויים עיקריים: האחד גיאוגרפי, בדמות קיבוץ התפוצות היהודיות למרחב הנתון של ארץ ישראל; והשני פוליטי, באמצעות הכפפת השבטים ומכלול הקהילות היהודיות המבוזרות למרכז כובד פוליטי אחד ומוגדר מטעמה של המדינה המודרנית.
הרעיון הציוני כתפיסה של מרכוז הכוח והפיכת התרבות הפוליטית היהודית לתרבות כוח אנכית, היה בבחינת היפוך גמור למציאות הקיום האופקית של העם היהודי, הן בתקופה העתיקה והן בתקופת ימי הביניים. בשתי התקופות הללו מצב הצבירה הבסיסי של הקולקטיב היהודי מבחינה חברתית ופוליטית התאפיין בביזור ונפרדות הכוח והאומה. פדרציה של שבטים מזה וסוג של רשת קהילות מזה.
לימים היה זה דוד בן-גוריון המייסד ההיסטורי אשר הגדיר את המהלך הפוליטי המכונן הזה של מרכוז הכוח והקולקטיב דרך מושג ה"ממלכתיות". בעבור כך הוא היה מוכן לרסק מצד אחד את הפלמ"ח ומצד שני להטביע את "אלטלנה" מול חופי תל אביב ואף לנקוט בצעדים דרסטיים נוספים של האחדה, כולל בהיבט התרבותי-חברתי. צעדים אלה עמדו בבסיס הניסוי הגדול ביותר בתולדות העם היהודי של הפיכת אומת השבטים והקהילות לאומת המדינה והמוסדות.
מדינת ספק
עתה, הרעיון המכונן שהגדיר את הציונות, קרי – מרכוז העם היהודי והשמתו במסגרת של כללים מודרניים ומדינתיים, נשחק דרך ובאמצעות אותה "מחאה" המפוררת את יסודות המבנה המגדיר את הרעיון הציוני-"ממלכתי". ספק רב אם המוני המפגינים המודאגים מהרפורמה ויוצאים למחאתם ערים עד תום למשמעות זו של המחאה עצמה. זו מוגדרת לכאורה דרך עולם ערכים ומושגים רומנטיים של דמוקרטיה וחופש ביטוי, אבל בפועל גלומים בה יסודות מובהקים של חתרנות אוטואימונית (מדעת או שלא) תחת יסודות המבנה המדינתי.
הסדר המדינתי הזה קריטי לניהול מערכת החיים השוטפים של כל קולקטיב באשר הוא. ללא סדר כזה, המציאות עלולה להתגלגל לכאוס ומכאן קצרה הדרך לאלימות המכרסמת באושיות הדמוקרטיה. וזו כידוע מהווה מנגנון משטרי שאמור למצוא את נקודת האיזון בין המימד המופשט של חירות שנועד להבטיח את זכויות האדם והאזרח לבין המימד המעשי של מסגרת, כללים וסדר שנועד להבטיח את עצם היכולת לשמר הזכויות הללו ולקיים את החברה עצמה במשמעות הפיזית.
יותר משבעה עשורים לאחר שבן גוריון קיבע ביד ברזל את מושג "הממלכתיות", הופכת החתרנות והכרסום באושיות המדינה לעניין שצומח דווקא מתוך המרחב היהודי-ציוני ולא מתוך זה הערבי-פלסטיני. החברה הישראלית פועלת נגד עצמה ומפרקת בשם תפיסות מופשטות ומכלול של חששות ופחדים אותנטיים מבחינתם את היכולת להמשיך ולקיים כאן חיים נורמאליים בצלן של מחלוקות שתמיד היו ועוד תהיינה.
האנשים העומדים מאחורי "המחאה" עושים זאת בתחכום רב: תחת מעטה השיח הדמוקרטי ותוך גיוס קהלים רחבים למחאה ציבורית ואף שימוש בסמלים הנכונים (דגלי כחול-לבן). אבל כאן גם מונח הפרדוקס. אותו תחכום שניכר ביכולת לפעול במרחב החמקמק שבין שכבת הבשר הפנימית המגדירה את יסודות המעשה הציוני לבין שכבת האפידרמיס החיצונית שמעצבת את השיח הפוליטי, אינו משנה את המהות של המעשה ובעיקר את ההשלכות הנוראיות שלו על היכולת להמשיך ולתפקד כמדינה וכמערכת קוהרנטית וממלכתית שאינה קורסת לתוך הגדרות של יחסיות ומהות מותנית.
ריסוק "הממלכתיות" הישראלית במשמעות של דריסת כללי המשחק, היא מרשם בדוק להמשך הגלישה במדרון חלקלק, גם ללא קשר לפשרה נקודתית שתושג סביב הרפורמה. משמעות המדרון היא, שמדינת ישראל מתגלגלת אחרי יותר משבעים שנות קיום ממצב צבירה אחד של מדינת ממלכה בעלת עוגנים ברורים ועמוד שדרה מכונן המגדיר גבולות, למצב צבירה אחר של "מדינת ספק". מדינה עקמומית שבה הכל יחסי, מותנה ונתון למשא ומתן בלתי נגמר, עד כדי כך שספק אם ההגדרה ההרצליינית הקלאסית של מדינה מודרנית עדיין הולמת אותה.
