אחת הדוגמאות הכי טובות לשקר שהשתרש בתודעה, היא שבנימין נתניהו אמר פעם בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהוא ראה בילדותו צנחנים בריטיים בירושלים. נתניהו נולד שנה וחצי אחרי הכרזת העצמאות, ולכן ברור שהוא שיקר.
בפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור הזה חשבתי שהוא לא הגיוני. לא מפני שלא יעלה על הדעת שראש ממשלתנו נתפס בחוסר אמינות – כולנו יודעים לציין כמה מקרים שבהם הסתבר שהוא יודע, איך לומר, לכופף קצת את העובדות לטובתו – אלא בגלל שזה שקר ממש מוזר. למה שנתניהו יטען שהוא ראה חיילים בריטים? זה שקר שקל כל כך להפריך וגם לא יוצא לו מזה שום דבר.
ואכן, מדובר בפייק מוחלט. כמיטב המסורת, טעויות מתפרסמות בכותרות (ובמקרה הזה – ב"לידים" מודגשים בצד הכתבה), ותיקוני הטעויות בעמוד 23 למטה. כעבור כמה שבועות העיתון פרסם הבהרה במדור המכתבים למערכת: האזנו שוב לתמליל הראיון, נתניהו לא סיפר שראה חיילים בריטיים, אלא שליד הבית שלו היה מחנה בריטי נטוש, שבו התאמנו חיילים – מן הסתם חיילי צה"ל. העובדה הזו פורסמה בתחקיר של העין השביעית ובפינת "מהצד השני" עם גיא זהר, ונתניהו אפילו הקדיש לה כמה פסקאות בספרו האוטוביוגרפי.
אבל מסתבר ששקר שטיפש אחד זרק למערבולת שנקראת "התקשורת הישראלית" גם אלף הבהרות לא יוכלו לתקן. אנשים רבים אוהבים לשנוא את נתניהו, וללעוג לו על שקר שקוף זה כל כך מהנה, שחבל לוותר על הסיפור הזה. וכך אפשר למצוא בדיונים ברשת, בטורים ובטלוויזיה אנשים מהדהדים שוב ושוב את הסיפור הזה.
פרט טריוויה היסטורי
בשבוע האחרון שוב נתקלתי בפייק הזה. זה היה דווקא כשגיליתי פרט טריוויה מעניין מאוד, שאיכשהו חמק מתחת לרדאר: מסתבר שהכנסת הנוכחית היא הראשונה בהיסטוריה שכל חבריה נולדו אחרי הקמת המדינה. למעשה כשהיא הושבעה היה ח"כ אחד ותיק יותר מהמדינה, חיים כץ, אבל הוא התפטר במסגרת החוק הנורבגי לאחר שקיבל את תיק התיירות, וכעת חבר הכנסת המבוגר ביותר הוא לא אחר מראש הממשלה, שנולד בתחילת שנת תש"י (סוף 1949).
פרסמתי את הנתון המעניין הזה בטוויטר, וכעבור זמן קצר הגיע חכמולוג שכתב: "אבל הוא ראה צנחנים בריטים בירושלים!".
למען האמת אפילו ציפיתי לתגובה הזו, וכשהיא הגיעה גלגלתי עיניים ולא טרחתי להגיב. אבל כעבור איזה זמן כתב גולש נוסף: מקור הטענה הזו הוא טעות בראיון, אם תחפש תגלה שהעיתון התנצל על זה.
היה לי כל כך ברור שהחכמולוג יודע היטב שהשקר הזה הופרך מזמן, והוא נהנה לטעון את הטענה הזו סתם כי זה כיף, עד שלא התאפקתי והגבתי: "אתה לא באמת חושב שמישהו שממשיך לפמפם את השטות הזאת יחפש ויאמר: 'אופס, טעיתי', נכון?"
כעבור כמה שעות להפתעתי חזר הבחור הראשון (זה בסדר שנמשיך לקרוא לו "החכמולוג", נכון?), כתב: "אופס, טעיתי", וצירף קישור לתחקיר של העין השביעית. הוא לא הסתפק בזה, אלא הסביר שהוא טעה מסיבה טובה, כלומר שנתניהו הוא באמת שקרן בן שקרן, ודרש ממני למצוא ציוצים שבהם אני מודה בטעויות שלי. אתגר חביב, יש להודות. בחיפוש קליל מצאתי בערך שמונה מקומות כאלה, אבל למען האמת הטעות הגדולה שלי הייתה שהנחתי שהחכמולוג שלנו מפיץ כזבים בידיעה גמורה. התנצלתי בפניו ושנינו המשכנו הלאה.
אפשר לתקן
הסיפור הזה גרם לי להבין שני דברים: הראשון הוא ששקרים מסוימים משתרשים היטב, וגם אם אתה בטוח שהפריכו אותם מספיק פעמים – מסתובבים בינינו אנשים רבים שנתקלו בשקר אבל לא בתיקון, אפילו כשמדובר על מקרה מובהק של פרסום שגוי, עניין של עובדות. השני הוא שאנשים לא בהכרח מפיצים שקרים בכוונה, לפעמים הם פשוט טועים; וחשוב מזה: אם תתקנו אותם, הם עשויים לקבל את התיקון.
נכון, זה מתסכל. המלחמה בשקרים (שמגיעים מכל צדדי המפה הפוליטית) היא עבודה בלתי נגמרת. אבל אנחנו לא יכולים לוותר לעצמנו, בטח כשאנחנו רואים שבסוף זה יכול להצליח.
