ב-1977 התלוויתי לאבי להפגנה ליד ביתו של מנחם בגין שנבחר זה עתה לראשות ממשלת ישראל, בדרישה שלא למנות את משה דיין לשר החוץ בממשלה, בשל אחריותו, כשר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, ליהירות האסטרטגית ולחוסר המוכנות למלחמה, שעלו בחייהם של רבים מטובי בניו של העם, ביניהם אחי הבכור שנהרג במהלכה בקרב בסיני. הפגנו בשקט. כשלנו. דיין מונה לשר החוץ.
אבי, שנלחם במלחמה הזו והזדקן באחת כשנודע לו על נפילתו של בנו בכורו, לא העלה בדעתו לכרות גט כריתות עם המדינה או עם צבאה. הוא המשיך לשרת במילואים שנים רבות ודרש וחינך את ילדיו ונכדיו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. כי אבי, כמו רבים אחרים, הבין את הדבר הפשוט, הברור והטריוויאלי: צה"ל הוא צבאה היחיד של מדינת ישראל ואין בלתו.
צה"ל, על שרשרת הפיקוד הברורה שלו, נתון לפי חוק למרות הממשלה ולהחלטותיה. וזאת גם כאשר ההחלטות נראות לא הגיוניות או לא נכונות, או מנוגדות לתפיסות או לאמונות של חלק מהמשרתים בו: שמירה על מתנחלים מכאן, פינוי יישובים משם, הגנה על פלסטינים בפני מתנכלים, השתתפות במלחמה בקורונה ועוד. חיילי צה"ל וקציניו מחויבים להילחם בכל מלחמה ובכל מבצע שישלחו אליו, בכל מקום ובכל זמן שתקבע ממשלת ישראל, ללא תנאי וללא קשר לדעותיהם הפוליטיות.
מאבק על החלטותיה של ממשלה או על דמותו של צה"ל הוא רצוי ולגיטימי ביותר, אך מקומו במרחב האזרחי. לא בהקשר לשירות עצמו בצה"ל ולא באי ביצוע החלטות או בחירות פריווילגיות: טייסים שמוכנים להפציץ רק באיראן אך לא בעזה; קצינים המוכנים להילחם בלבנון אך לא לשרת ביהודה ושומרון; אנשי מודיעין שלא אוספים ומנתחים מידע על פלסטינים אלא על איראנים בלבד; חיילים המוכנים לשרת תחת ממשלת ימין בלבד, או כאלו שמתנים את התייצבותם למילואים בכך שהממשלה תעשה כך או אחרת בחקיקה.
זהו אתוס השירות הממלכתי הא-פוליטי בצבא ההגנה לישראל. אתוס שנבנה באומץ ותבונה רבה על ידי ראש ממשלתה הראשון של המדינה, דוד בן גוריון. אתוס קריטי לקיומנו כאן. אתוס שיש להוקיע חברתית כל מי שמסכן אותו. אתוס ששמרנו עליו גם בצל מחלוקות קשות. אתוס שהוא בנפשנו.
ומכאן ישירות לענייני דיומא: האם מי שמוכן לקבל ולהכיל מחאה של טייסים שלא יטוסו כל עוד ממשיכה החקיקה בהקשר הרפורמה המשפטית גם יכיל עצומה של חיילי חי"ר שדווקא לא מוכנים להתייצב לשירות מילואים עד שתושלם הרפורמה המשפטית שהיא בנפשם? או עצומה של אנשי המערך הטכני או הלוגיסטי שבלעדיהם הצבא יידום? מה ההבדל בין הקבוצות? או בין הדעות? האם קבוצה אחת או דעה אחת טובה ומקובלת יותר מהשנייה?
ידידיי ואחיי, אנשי המילואים והמשרתים בצבא באשר הם: אני קורא לכם שלא לתת יד שלא ביודעין וללא כוונה להחרבתו של אתוס הממלכתיות הא-פוליטית של השירות בצה"ל. עצרו את הטלטלה עוד בתחילתה.
ידידי הרמטכ"ל הרצי הלוי, אני קורא לך ולמפקדי צה"ל: על הצבא להגיב במלוא החומרה ובאופן מיידי אל מול כל קריאה לסרבנות, אי התייצבות למילואים, או שירות על תנאי, בדיוק כמו שהגיב באופן נחרץ בעבר במקרים רבים אחרים. במיוחד, ודווקא הפעם, הצבא נדרש לפעול כך שלא תיווצר, ולו למראית עין, התחושה כי קיימת בו אכיפה בררנית ואישור דה-פקטו שיש דעות "נכונות" יותר, או שיש טובים ושווים יותר, שאותם יש להכיל בעוד את האחרים יש להוקיע. הטייס לא פועל בחלל סגור. גם לא קצין המודיעין ביחידה 8200. מקיף אותם מערך עצום, מסור ונאמן של אנשי המערך הטכני, חקר הביצועים, בקרת האוויר, הרפואה, הלוגיסטיקה, ההסעדה ועוד. בלעדיהם הטייס נטול כנפיים וקצין המודיעין יקרוס.
אל תאפשרו לקבוצה אחת בנושא אחד מה שלא הייתם מעלים בדעתכם לאפשר לאחרת בנושא אחר. אל תעשו שקר בנפשכם. ואל תחששו. כלי המשחית והיכולות הטכנולוגיות ומי שמפעילים אותם, חשובים ככל שיהיו, לא יעזרו לנו ללא הבסיס הרעיוני של שותפות ממלכתית חסרת פניות תחת מרות הממשלה הנבחרת.
פרופ' אביתר מתניה הוא בכיר באוניברסיטת תל-אביב, מייסד מערך הסייבר ולשעבר ראש מערך הסייבר
