גל הסרבנות שמציף את החברה הישראלית באמירות של חיילי מילואים שלא יגיעו לשרת בגלל הרפורמה המשפטית מאיים לא רק על הכשירות של צה"ל, אלא על הכשירות של מדינה שלמה.
אתמול כתבתי כאן שהמרחק בין סרבנות על הנייר לבין סרבנות בפועל הוא עדיין רחוק. המילים נכתבו כי האמנתי בכל ליבי שהרמטכ"ל הרצי הלוי לא יאפשר לצה"ל להתפרק מבחוץ, כזו שתוביל לתמיהה מדוע קולו אינו נשמע. אתמול בשעה 10 הגיע מכתב הסרבנות הראשון בפועל. בחיל האוויר נעשו מאמצים גדולים לבלום את הסחף, אך לא צלחו במשימה. מפקד טייסת 69 סידר את גרף האימונים כדי שחיל האוויר לא ייפגע. הטייסים שלא יתייצבו ביום רביעי בעצם שוחררו מהאימון, אך לא זה הסיפור.
משבר הסרבנות הנוכחי שמתגלגל בעקבות הרפורמה במערכת המשפט הנחקקת בימים אלו, אינו קשור לסידור עבודה בטייסת או ליומן טיסות כזה או אחר. הסיפור כאן הרבה יותר גדול מכך. זהו סיפור של משבר מנהיגות מהחמורים שראה צה"ל, והגבות רבות מורמות ביממה האחרונה בשאלה איפה הרמטכ"ל.
תזכורת: מועמדותו של הרצי הלוי לרמטכ"ל, בקיץ שעבר, לא זכתה לקונצנזוס. בימין סברו ששר הביטחון דאז בני גנץ, שר ביטחון בממשלת מעבר, מבקש למנות מועמד כלבבו, ולסכל בכך את מועמדותו של המתחרה, האהוד יותר על נתניהו – אייל זמיר. אבל גנץ לא נרתע, וכך גם הרצי הלוי עצמו. בסופו של דבר הוא קיבל את התפקיד בצדק רב על בסיס עברו המפואר וכישוריו כאחד הקצינים הטובים של צה"ל. ביום מינויו הרשמי בחודש ינואר איש כבר לא זכר את הבעייתיות הפרוצדורלית המסוימת שקדמה למינוי. והנה, פחות מחודשיים אחר-כך, במבחן הקשה הראשון שלו כחייל מספר אחת, הלוי אינו מפגין מנהיגות.
גם אם הוא עצמו לא אוהב את הרפורמה המשפטית, גם אם הוא חושב שהטייסים צודקים ואפילו אם הוא חושב שאסור לקרוא למילואימניקים "טרוריסטים" או "אנרכיסטים", יש לו תפקיד אחד – להיות מנהיג הצבא, זה שאינו ממצמץ מול פני סכנת הסרבנות. נוכח הסיטואציה הקשה, חסרת התקדים, היה מצופה ממנו להתייצב מול הציבור ולומר בקול צלול ובהתנסחות שאינה מצריכה אחר כך הבהרות: "אני, הרמטכ"ל של צבא העם, מגנה בתוקף את הגדרתם של חיילי מילואים כטרוריסטים וכאנרכיסטים. אני, הרמטכ"ל, של צבא העם קורא במפורש לכל חיילי המילואים אל תסרבו להתייצב".
הלוי היה צריך לזמן אליו את כלל טייסי 69 ולדבר איתם על הרפורמה, לשמוע את קולם, לאפשר להם לפרוק את זעמם ואז לפקוד עליהם להתייצב לאימון ולהשאיר את המילה סרבנות מחוץ לשיח. אבל הרצי הלוי שותק, נאלם ונעלם. חוץ מציטוט שיוחס לו בשיחה עם ראש הממשלה, אין קול ואין עונה. השתיקה של הלוי מסוכנת לא פחות מגל הסרבנות. היא מתפרשת, אבוי, כסוג של תמיכה בסרבנות או לפחות כהבנה עמוקה ללבם של הסרבנים, כאשר האינטרס הצבאי והלאומי מחייב הסתייגות נמרצת ממנה ופסילה נחרצת של מעשיהם.
