מיום ליום מקצינים מפגיני האליטה את פעולות המחאה שלהם. הקריאות למרי אזרחי התחלפו בקריאות ישירות לסרבנות ולמרד גלוי. לא על ידי מפגינים אלמונים אלא על ידי ראש שב"כ לשעבר ומפכ"ל משטרה לשעבר.
ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, אמר כי "במידה ותהיה סתירה בין הוראת שר בממשלה לפסיקת בג"ץ יש לפעול לפי הוראת בית המשפט", ואילו מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, אמר "אם יידרשו לבחור, יקשיבו כוחות הביטחון לשלטון החוק", כשהוא מגלה בכך שהוא מחמיץ לחלוטין את מהות המחלוקת הקורעת את המדינה, שנסובה בדיוק על השאלה מי קובע את החוק במדינת ישראל, הכנסת או שופטי בג"ץ.
אין זו פליטת פה בלבד. בישראל הראשונה מזהים באמת ובתמים את "שלטון החוק" עם שופטי בג"צ ועם הערכים השמאלנים והפרוגרסיביים שלהם ולא עם הכנסת. אם תטענו בפניהם שהכנסת היא מקור החוק ולכן נקראת בשיעורי אזרחות "הרשות המחוקקת", הם יתקשו להסתיר את חוסר הסבלנות שלהם לתפיסתכם הפרימיטיבית ויעדכנו אתכם בבשורת הדמוקרטיה המהותית מבית מדרשו של ברק, לפיה "החוק", בדיוק כמו "הדמוקרטיה" אינם אלא מילים נרדפות ל"מה שטוב" (החוק ה"מהותי", כלומר מה שאדם נאור היה מחוקק). ומי יחליט מהו אותו טוב? מי הייתם רוצים שיחליט מה טוב יותר? אשכנזים כסופי שיער ונשואי פנים בגלימות, או פרחות וערסים מהליכוד שבאופן מקרי הצליחו להיבחר בבחירות? ודאי שהראשונים.
בחזרה לאנרכיה שזורעת האליטה: אחרי שחסמו כבישים בכל הארץ בפעם המי יודע כמה בלי התנגדות כבדה של המשטרה (עצורים בודדים, כולם שוחררו באותו יום), אחרי שהאשימו את ציפי שביט בדריסת מפגינים(?!) וקינחו במצור על מספרה בכיכר המדינה עת שהתה בה אשת ראש הממשלה, הגיע הזמן לומר לימין: שאפו. כל הכבוד.
מפגיני ההתנתקות, אליהם מרבים להשוות את מפגיני האליטה כיום, מחו על אבדן ביתם הפיסי, לא על חששות עמומים מאיזו חקיקה עתידית שאולי אולי תפגע בזכויות כלשהן. ובכל זאת היחס אליהם בשמאל היה מבטל, יהיר ואלים. ירון לונדון קרא למחוץ את אפם באגרופים, מאמר המערכת של אתר "וואלה", אחד משני האתרים הגדולים המדינה אז, קרא להכות בהם בשלשלאות. הכותרת הצינית הזכורה לשמצה שהעניק הרמטכ"ל דאז דן חלוץ למהלך (ואולי הייתה זו הדוברת שלו מירי רגב?) הייתה "בנחישות וברגישות". אבל תקשורת השמאל (לא הייתה אז תקשורת אחרת ולא היו רשתות חברתיות) התמקדה דווקא בנחישות, פחות ברגישות. התקשורת הקדישה את כל כוחותיה לצייר את המפגינים, הנאבקים על ביתם, כאופורטוניסטים ציניים המנסים לסחוט מהמדינה פיצויים מוגדלים, כפורעי חוק מסוכנים שיהיו מוכנים לירות על חיילי צה"ל וכאיום בטחוני וכלכלי על המדינה.
כיום, אני שמח להגיד, אין יחס כזה בימין למפגינים משמאל. למעשה חלקים בימין מפגינים *עם* השמאל בירושלים ובגוש עציון. הימנים הללו אולי סובלים מבלבול מסוים וכנראה גם מבורות לא מעטה בנושא הרפורמה, אבל את הלב הימני הם מבטאים נאמנה. בימין לא משיבים לפרובוקציות משמאל באלימות פיזית ואפילו לא מילולית. בדרכו של בגין ז"ל שהעדיף להיירות על האלטלנה ולא להסתכן במלחמת אחים עם האחים היורים לעברו, הימין כיום מפגין סבלנות עילאית ויכולת הכלה. אין עצרות נגד מול חוסמי הכבישים, אין ביטויי שנאה כלפי מפגיני האליטה כפי שרווחו נגד מפגיני ההתנתקות. ויחד עם זאת אין פחד ופאניקה.
אל נוכח מכונת התעמולה הענקית, היקרה והדורסנית שמפעיל השמאל, על כל גדודי החיילים שלו ושליטתם הדומיננטית באקדמיה, בהייטק ובשב"כ וכמובן, אל מול המכבש התקשורתי שאין דומה לו באף דמוקרטיה, שני ערוצי רדיו לאומיים, כל העיתונים הגדולים וכל תחנות הטלוויזיה למעט אחת, המספקים מעטפת הפצצה תקשורתית מוחצת בעד מחאת האליטה, אל מול כל אלה שומר הימין על גו איתן ואמונה מוצקה. התמיכה בממשלה ובתכניותיה בימין מוצקה כסלע. היחס לשמאל מכיל וסבלני בסך הכול והעיניים ממוקדות במטרה: להמשיך את חקיקת הרפורמה. בנחת, בשום שכל, בהקשבה, אפילו אם הצד השני שובר את כל הכללים. לא סתם עומדים בראש מהלך הרפורמה חברי הכנסת לוין ורוטמן, המנומקים, הסבלניים, הענייניים והרהוטים שידעה הכנסת מזה זמן רב. אלה הם פניו של הימין כולו היום: שקול, מדוד, מנומק, מוכן לפשרה, אבל בה בעת נחוש, לא נבהל ולא נרתע. כך נאה ואשרינו שזכינו.
