ביום שני האחרון עברו בקריאה ראשונה הסעיפים הראשונים של הרפורמה המשפטית. מי שתפשו את תשומת הלב היו דווקא חברי האופוזיציה, שאחרי שבועות של מחאות, צעקות, וטיפוס על שולחנות, נראו דווקא די רגועים ולעיתים אף משועשעים. הפער התהומי בין ההסתחבקות עם הקואליציה והאווירה הנינוחה, בקרב מי שעד לפני רגע זעקו על סוף העולם המתקרב, לבין התחושה האפוקליפטית שמטפחת התקשורת בקרב האספסוף הזועם ברחוב, נראית כתחילתו של קרע בין המוחים לדרג הפוליטי אך יחד עם זאת גם חושף את כוונותיהם האמיתיות של המוחים.
הראשון שמיהר לשחרר הודעת התנצלות היה חבר הכנסת ולדימיר בליאק (יש עתיד), שבין השאר כתב: "בשעות הלילה הגיע למליאה במפתיע חברי חה"כ בועז טופורובסקי, שנעדר חודש בשל פציעה. מאוד שמחנו לראות אותו. תוך כדי ניגש לאזור הישיבה שלנו נתניהו ובירך את בועז על חזרתו. לא חייכנו לנתניהו, שמחנו שבועז חזר אלינו. התמונה שצולמה, לאור הנסיבות, נראית לא טוב ואני מתנצל עליה".
מסופר שכשמנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג-איל, החזיר את נשמתו לבורא חויבו כל האזרחים להתייפח בבכי ולהתאבל, ומי שחלילה העז להביע רגשות שמחה, במהלך ימי האבל, הוצא להורג. יכולות האקרובטיקה שהפגין חבר הכנסת ביליאק על מנת להתנצל על רגע מאוד אנושי וטבעי מעידה על אווירת הטרור שבו חיים אנשים נורמטיביים במחנה השמאל. מי שלא מיישר קו נזרק אל מחוץ למחנה. תשאלו את גדי טאוב, שי גולדן, אלדד בק, עירית לינור ועוד רבים וטובים שהעזו לחשוב אחרת מההמון, שעד לפני רגע ראה בהם האורים ותומים של השמאל הישראלי.
בבסיסה של כל חברה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להתקיים ההבנה שאפשר לחשוב אחרת ואפשר להאמין בסט ערכים שונה. אוולין ביאטריס הול תמצתה את משנתו של וולטר במשפט האלמותי "אינני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". נראה שהשמאל הישראלי שיכתב את המשפט מחדש ל"אינני מסכים למילה מדבריך ואהיה מוכן להיהרג כדי למנוע את זכותך לומר אותם". חברה שלא מותירה מקום בשיח הציבורי לדעות או תפישות שונות לא יכולה להחשיב עצמה יותר כחברה דמוקרטית.
כל זה מתחבר לקריאות של נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג, להגיע להידברות בין שני המחנות הפוליטיים. שבזמן שבקואליציה, מיו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן, דרך שר המשפטים, יריב לוין, ועד ראש הממשלה, ישנה קריאה ברורה ונכונות להדברות ולדיון על הרפורמה, באופוזיציה אין שום מנהיג שיש לו לגיטימציה מהציבור שלו לקיים הדברות עם הממשלה. אפילו לא לחייך בקרבתם.
ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, אמר פעם: "אני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם. ועל זה אני נלחם, נלחמתי ואלחם, כל חיי". אבל לשמאל היום, כאמור, אין הנהגה, ובהעדר הנהגה שתאמר ותייצג את מה שרצוי לציבור שלה, אנחנו מקבלים עדר משוטה ומשלח רסן שנלחם ומוכן להמשיך להילחם על מה שהוא רוצה – לשרוף את האסמים.
