אם אתם נהנים מהסרטים של מ' נייט שאמלאן, הנה בשורה טובה: הוא לא הולך לשום מקום. נראה כי הבמאי שיצר את "החוש השישי" ומאז ידע עליות ומורדות במהלך הקריירה, פיצח את הנוסחה שתאפשר לו להמשיך להפיק את סרטי ההיי קונספט שלו – כל עוד הוא שומר על תקציב שלא עולה על 20 מיליון דולר, הוא תמיד מצליח להיות רווחי. זה מה שהוא עשה בחמשת הסרטים האחרונים שלו, מאז "הביקור" מ־2015. המשמעות, כמובן, היא שהוא יצטרך להמשיך למצוא רעיונות מינימליסטיים להפקה, ממש כמו "דפיקה בדלת" החדש, שמתרחש כולו בבקתה מבודדת ביער.
גיבורי הסרט, המבוסס על ספרו של פול טרמבליי "הבקתה בקצה העולם", הם ון בת השבע ושני האבות המאמצים שלה, אריק ואנדרו, הנופשים בבקתה פסטורלית. בוקר אחד מופיעים ארבעה זרים חמושים בכלי נשק משונים, לוכדים את בני המשפחה ומציגים בפניהם בחירה בלתי אפשרית כדי למנוע את האפוקליפסה שמתרגשת על העולם. כשהם מנותקים לגמרי מהעולם החיצון, בני המשפחה יהיו חייבים להחליט במה הם מאמינים.
לזכותו של שאמלאן, חייבים לומר שהברנש יודע לביים סצנות מתח. לכל אורכן של המערכה הראשונה והשנייה, "דפיקה בדלת" מעמיד סדרה של סצנות כה הדוקות ואפקטיביות שהן מצליחות לטשטש באופן מרשים את העובדה שלמעשה, הסיפור עצמו נעדר כמעט לגמרי ממתח פנימי. הסיבה לכך היא שבעוד הגיבורים תוהים במהלך רוב הסרט האם המציאות הבלתי נתפסת שמתארים הזרים אמיתית או שמא יש להם מניעים אחרים, לנו כצופים ברור כבר בשלב מוקדם מאוד שהזרים דוברי אמת. אבל רגע, אולי זה בדיוק מה ששאמלאן רוצה שנחשוב והוא כבר מכין את הקרקע לעוד אחד מהטוויסטים המפורסמים שלו? אז זהו, שזה לא באמת משנה. העובדה שבמהלך רוב הסרט קיים פער כה גדול בין הצופים לדמויות בהבנת המציאות פוגעת אנושות במנגנון המתח שבבסיס הסיפור.
יש אמירה נאותה בבחירה של שאמלאן בבני משפחה אלטרנטיבית כגיבורי הסרט. הבמאי בעצם מכריז כי אלו הם האנשים שבאופן המובהק ביותר חווים דחייה, התנכלות ואף התעמרות מכלל החברה. כמה חבל, אם כן, שהוא מותיר אותם אך ורק כסמלים לטוהר שמוקיר טובה תחת רעה, ולא משקיע קצר יותר בפיתוח הדמויות. הסרט אומנם מציע כמה סצנות פלאשבק שבהן אנחנו מקבלים הצצה לסיפורי הרקע של הדמויות, אבל הן מכוונות באופן בלעדי לחיזוק מוטיב ההקרבה שלהן, במקום לנסות להתחבר אליהן דרך הרגש הכי בסיסי ומעורר הזדהות – אהבה.
בגלל הכשלים הללו, המערכה השלישית והגורלית נותרת עקרה למדי. אנו צופים בהתממשות של כל מה שכבר ידענו שיקרה, ללא הפתעה או התרגשות. זה מאוד לא שגרתי לשאמלאן, שגם בסרטיו הגרועים מצליח להוציא מהקהל לפחות רגשי השתאות ובוז. "דפיקה בדלת" אומנם רחוק מלהיות היציאה הכי עלובה בפילמוגרפיה השאמלאנית (הכבוד המפוקפק הזה שמור היטב בחיקו של "נערה במים"), אבל בהחלט מדובר באחד מסרטיו הסתמיים יותר, ועבורו, זו אולי הביקורת הכואבת ביותר.
דפיקה בדלת ארה"ב 2023, בימוי: מ' נייט שאמלאן 100 ד'
