המשא ומתן הקואליציוני ערב הקמת הממשלה היה ארוך, מורכב ומתיש. רבים תהו בזמן אמת מדוע מפלגות הימין מתעקשות על כל סעיף וכל פרט בהסכמים. חלק מהדרישות של השותפות נראו קטנוניות, אחרות נראו מוגזמות ויצרו תחושה לא נוחה אפילו בקרב מצביעיהן. והנה השבוע קיבלו התוהים את התשובה. מתברר שאפילו מה שכן הושג לא הספיק כדי להביא לשינוי מדיניות המנהל האזרחי כלפי מתיישבי יהודה ושומרון. נטיית המריחה של ראש הממשלה נתניהו, ואווירת הזלזול המסורתית של הליכוד בהסכמים קואליציוניים, הביאו לכך שסעיפים מפורשים וברורים בהסכם בינו ובין מפלגת הציונות הדתית נותרו על הנייר. מי ששילם הפעם את המחיר הוא בעל הכרם בגוש שילה, שכל גפניו נעקרו שלשום.
סיפור עקירת הכרם מתחיל בהמצאה משפטית מיוחדת שהונהגה ביו"ש בלבד לפני כ־15 שנה, "צו שימוש מפריע". הצו, שעמיתי יהודה יפרח כתב עליו רבות, הוא חקיקה צבאית המאפשרת לרשויות ביו"ש לפנות קרקע חקלאית בלתי מוסדרת בעקבות טענות פלסטיניות לבעלות עליה, ובלי להוכיח דבר; די בקביעה שהשימוש בקרקע "מפריע".
ההחלטה לעקור את הכרם בגוש שילה התקבלה בעקבות טענות של פלסטינים שהקרקע שייכת להם. ערר שהגיש בעל הכרם לוועדת הערר הצבאית התקבל, לאחר שנקבע כי איש מהפלסטינים שהתלוננו לא הוכיח זיקה לקרקע. על אף הקביעה, מאחר שהחלטת הוועדה היא בגדר המלצה בלבד, החליט שר הביטחון לשעבר בני גנץ לא לקבל אותה ולעקור את הכרם.
ממשלה הלכה, ממשלה חדשה באה, ובעל הכרם שגפניו בסכנה האמין שהמדיניות תשתנה. השר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', שההסכם הקואליציוני העניק לו לכאורה סמכויות במנהל האזרחי, הורה במפורש לבטל את העקירה המתוכננת. אולם שר הביטחון יואב גלנט, המסרב עד כה לכבד את ההסכם, החליט להותיר בתוקף דווקא את הנחיית קודמו בתפקיד, בני גנץ.
האם היה זה לאחר שגלנט אכן השתכנע, למרות החלטת ועדת הערר, שהצו מוצדק, או שמדובר בתרגיל מנהיגות שנועד להוכיח שלמשרד הביטחון יש רק בעל בית אחד? קשה לדעת. מה שברור הוא שההסכמים הקואליציוניים בכל הנוגע למשרד הביטחון מופרים ברגל גסה. מי שמפר אותם בפועל הוא אומנם השר גלנט, אך מי שנושא באחריות הוא רק אדם אחד: ראש הממשלה נתניהו. אם הוא מעוניין שממשלתו הנוכחית תחזיק מעמד יותר מקודמתה, כדאי שיפנים: הסכמים, גם פוליטיים, יש לכבד.
