בזה אחר זה ישבו גיבורי סיירת מטכ״ל לספר לנו כמה הם לוחמים, פייטרים, גיבורים של ממש, וכמה הם כולם כמארג- מרכיב עצום בעיצוב הביטחון של מדינת ישראל. איך הם הגיעו מעבר לים למקומות שהראש יכול רק לדמיין וחזרו משם לאחר פעולות מסמרות שיער.
הסדרה "סיירת מטכ"ל" עלתה אמש למסך והשאירה אותי עם דילמה: האם נכון היה לחשוף את סודותיה, והאם בכלל לא מדובר בסרט אחד ארוך על מנהיגים שעונים כשהם יודעים איך זה מעצב אותם אל מול לוחמים אנונימיים שהשתיקה שלהם פורצת מן המסך.
נתחיל מהסוף. הסדרה החדשה סיירת מטכ"ל היא סדרה טובה. מספיק לצפות בפרק הראשון כדי להתאכזב שלא התאפקתי לבינג' אחרי הפרק האחרון, אבל בסוף שאלתי את עצמי משהו אחר: האם נכון לה למדינת ישראל לחשוף את הסיפורים, את מאחורי הקלעים של היחידה הכי מסווגת בצה"ל?
בתוך הסיירת יש ויכוח גדול כמה נכון לחשוף סיפורים. יש הטוענים כי מרחק הזמן מאפשר להלבין חלק מהסיפורים, כי דרכי הפעולה השתנו עם השנים בצורה דרמטית; חלקם מיושנים, אבל עובדים עד היום.
הסדרה נפתחת בעדותו הכנה של בוגר היחידה לשעבר שי אביטל שהיה מפקד היחידה בין השנים 1982-1984, אבל מהר מאוד הולכת אל המקום הקל והמוכר שלה – בנימין נתניהו, אהוד ברק, נפתלי בנט, אבי דיכטר, עומר בר-לב, עוזי דיין ועוד. הם הצד המוכר של הסיירת והסיפור שלהם, לפחות בעיניי, לא מעניין וגם לא מחדש שום דבר. האותנטיות לא מתחילה במשקפי השמש של נתניהו – שאני מעריך שצולם כיו"ר האופוזיציה ולא כראש ממשלה – המסע לתוך היחידה מתחיל במחנה סירקין המיתולוגי, שבקרוב יהפוך למפלצת נדל"נית.
על האדמה הזו ובתוך המבנים – כפי שמרבים ראשי הממשלה לשעבר לתאר את חדרי המגורים כחלק מהנוף המשמעותי בהכשרתם – היא סוקרת את ראשית הימים ביחידה, את דרכי הקבלה ואת המסלול המפרך. העדויות הללו הן דווקא החלק המשעמם של הפרק הראשון. לעומת זאת, דווקא העדויות הכנות של משה "מוסה" צברי, טובי שור, שחר ארגמן, יפתח רייכר עתיר, דורון אביטל ועוד לוחמים פחות מוכרים – סוחפות לתוך העלילה. זה לא בגלל שהם היו לוחמים מובחרים יותר, זה בעיקר כי דרך התיאור שלהם את הסיפור המרתק הם מוסיפים משהו אחר, תשוקה שכנראה כבתה אצל עומר בר לב, אהוד ברק, בנט ונתניהו, שסיפרו את סיפורם פעמים רבות.
אז מה באמת עמד מאחורי הגעתם של הבכירים לשעבר אל מול המצלמה ואת מי זה באמת משרת? את יוצריה, את גיבוריה, או אולי בכלל את הסיירת עצמה? האם בנימין נתניהו באמת צריך לספר לנו איזה לוחם מפואר הוא היה? האם נפתלי בנט לא תיאר לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו כמה השירות בסיירת עיצב את אישיותו והביאה אותו עד הלום? מה יש בהם בגיבורי העל האלו שהם צריכים את ליטוף האגו החוזר הזה פעם אחר פעם? הרי הדבר הראשון שמלמדים לוחמים ביחידות כל כך מסווגות זה שמה שקורה מעבר לשער של הבסיס, נשאר אצלם לנצח. זה מחיר אכזר שלוחם מובחר ומסווג נאלץ לשלם, וזה אולי מסביר את ההופעה שלהם אל מול המצלמות כמעין אפשרות לפרוק את הסודות הגדולים.
בסיכום הפרק הראשון, הסדרה סיירת מטכ"ל היא סדרה נהדרת שיצרו וביימו שניים מהדוקומנטריים הטובים ביותר שיש: עמרי אסנהיים וגלעד טוקלטלי. ועדיין, בסיכום הפרק הראשון נשאר טעם חמוץ וסימן שאלה האם באמת היה נחוץ להוציא את סודות הסיירת אל מחוץ לחדרים הסגורים בסירקין שנהרסים בימים אלו. האם באמת היה חשוב להתחיל בזווית הרהב והיח"צ, כי מעבר לסיפורם של לוחמים, סיירת מטכ"ל נלחמת לאורך שנים בהשארת הסיפור שלה מתחת לרדאר.
הסדרה מביאה כבוד ללוחמים ולהיפך – הלוחמים מביאים כבוד רב לסיירת. ועדיין, היא מעלה תהייה האם אי שם, בחדרים הצנועים של סירקין צמחו יותר לוחמים או יותר מנהיגים. הסיירת הזו היא היחידה הצבאית שהצמיחה הכי הרבה מנהיגים פוליטיים.
הסדרה נפתחת בכיתוב מסך: "אין תקדים בעולם המערבי לגוף צבאי קטן כל כך, שהצמיח מתוכו שדרה מנהיגותית שכזו". העובדה שרובם הגדול נכשל כישלון ענק בחייו הפוליטיים, מצדיקה פרק בפני עצמו. ייתכן שהוא כתוב אי שם בהמשך וייתכן שהוא ישאיר את השאלה הזו פתוחה: האם בהכרח לוחם מובחר מקורץ מהחומר של מנהיג פוליטי? או שיכולת המנהיגות בשדה הקרב לא באמת מתאימה לשדה הפוליטי? לא בטוח שיש לזה תשובה חד משמעית, אבל עובדתית – הנתונים לא מראים שכישורי המנהיגות שהם רכשו בשטח זלגו בהצלחה רבה במעבר בין המדים הצבאיים לחליפות והעניבות.
