בשנות השמונים והתשעים, שנות ילדותי, גדלתי ביהודה ושומרון בתקופה האינתיפאדה ובתקופת הסכמי אוסלו והמלחמות העקובות מדם שבאו בעקבות ההסכם.
אני זוכר שבתור נער לא נתפס בעינינו כיצד ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל, שהיה ידוע כאיש עם עבר בטחוני, מעלה על דעתו להביא לתוך ארצנו הקטנטונת עשרות אלפי מחבלים חמושים תחת ארגון אש"ף הרצחני. לא רק בעינינו זו הייתה חידה, אלא גם בעיני שכניי הערבים שלא הפסיקו לקלל את הממשלה בשל המעשה המטורף זה.
אני זוכר מאותם הימים שהרבו לצטט את המשפט האלמותי שנאמר בשם רבין: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ", מה שלימים קיבל את הסלנג "בלי בג"ץ ובלי בצלם". המשפט הזה הצליח לסדר לי בראש, כבר אז בתור הנער, כיצד מדינה למודת מלחמות קיום איבדה עצמה לדעת והפקידה את ביטחונה בידי ארגון טרור רצחני.
רבין עצמו היה נתון תחת הטראומה של ניסיון גירוש 415 מחבלי חמאס בשנת 1992 לאחר חטיפה ורצח השוטר ניסים טולדנו הי"ד. אז בעקבות עתירה לבג"ץ וצו ביניים נמנעה החזרת המגורשים ללבנון והם נותרו לבסוף על הגבול, מה שלימים הפך למחנה הכשרה לטרור שתרם רבות לשפך הדם של אזרחי ישראל.
מימדי הסכנה שחש רבין מבג"ץ ובצלם רק הלכו וגדלו עם השנים בתחומים רבים ומגוונים במדינתנו אשר כולם קשורים לזהות, ללאומיות ולביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
במאמר זה אבקש להתייחס, בהיותי עוה"ד המלווה נפגעי טרור מטעם ארגון חוננו, לעוד אחד מראשי הנזק שנגרמים כתוצאה מההשפעה ההרסנית של התנהלות בג"ץ, בדמות העתירות בעניין הריסת בתי מחבלים על ידי צה"ל.
תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945, מקנה לצה"ל את הסמכות להחרים ולהרוס בתי מחבלים או בתים מהם בוצעו פיגועים או ניסיונות פיגוע. התקנה עצמה נותנת סמכות רחבה ביותר אך סמכות זו צומצמה עד דק במארג פסיקות בבג"ץ.
בליל שבת, ה-21.7.17 יצא המחבל עומר עבד אלגליל אלעבד ימ"ש למסע הרג אכזרי בו נטל באכזריות ובדם קר את חייהם של שלושת בני משפחת סלומון ביישוב חלמיש (נווה צוף) – יוסף, אלעד וחיה סלומון הי"ד.
המחבל נותר בחיים ונשפט בבית המשפט הצבאי. החיוך של המחבל במהלך המשפט אחרי הטבח המזעזע הביא את אחד מהשופטים בדעת מיעוט, סא"ל דב גלבוע, לפסוק עונש מוות על המחבל. חמשת בני משפחתו של המחבל הורשעו בכך שידעו על כוונת המחבל אך לא פעלו כדרוש למנוע את מעשיו.
בשל עוצמת הזעזוע, צה"ל מיהר תוך שבועות ספורים להרוס את בית המחבל ודובר צה"ל דאג "ליחצן" את ההרס, אבל אז התברר למגינת הלב כי ההרס היה חלקי ביותר. המחבל גר בבית קרקע, כשמעליו התחלת בנייה של קומה נוספת לצורך מגורי בני המשפחה. מכיוון שלא הוכח שהמחבל עצמו היה עתיד גם לגור שם, הוחלט בצה"ל להרוס את קירות הקומה הראשונה ולהותיר את הגג עם התחלת הבנייה על כנו. משמעות הדבר של הותרת הגג, כאשר שהשטח לא הוחרם לגמרי, היא שלמעשה משפחת המחבל תוכל לשוב ולבנות וילה מפוארת על עמודי הבית ועד לרקיע.
ליוויתי את המשפחה בהליכי המשפט האיום הזה. בשלב זה התבררה לי האמת המרה: לא די שצה"ל מוגבל על ידי בג"ץ בצעדי הרתעה מצילי חיים, אלא צה"ל תמיד לוקח מראש מרווח ביטחון וכמה צעדים אחורה כדי להימנע מביקורת של בג"ץ.
כשהבנו את גודל האסון הלאומי ומצבו של הצבא, החלטנו בפעם הראשונה להגיש עתירה מהצד הנכון של קורבנות הטרור. עתירה שתדרוש לתת זכות לחיים לאזרחי ישראל. אם באירוע כל כך קשה וקיצוני המדינה לא מסוגלת לבצע הרס מוחלט של הבית, איך אנו מצפים להצליח בהרתעה נגד הטרור?
ניסינו במעט כוחנו לעשות את המעט שניתן בכדי ליצור לחץ נגדי לעתירות השמאל. בתחילה, למדינה לא הייתה תשובה ברורה לטענתנו שבאי הריסת הקומה העליונה המשפחה תוכל לשוב ולבנות את הקומות שמעליה, אך במהלך הדיונים הודיעה המדינה לבג"ץ שאכן הותר למשפחת המחבל – להוריו ואחיו שהורשעו באי מניעת הטבח – לשוב לבית ולבנות את הקומות העליונות.
לא היו לנו ציפיות מבג"ץ, שלבסוף לא הורה לצה"ל להרוס את בית המחבל. מאידך, היה חשוב לנסות ליצור איזה לחץ נגדי שידרבן את הצבא להגדיל את הכלים שבידיו ולממשם בלא לקחת צעד אחורה בכל פעם מחדש בכדי לא להסתכן בהשפלתו על ידי שופטי בג"ץ.
בתאריך ה-28.04.20, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, התנפל המחבל מחמד רישה על גב' בתיה לבל בת ה-62 בכפר סבא, והחל לדקור אותה עם סכין בכל חלקי גופה. קת הסכין נשברה. בתיה ברחה לתוך כביש סואן והמחבל תפס בלהב הסכין, רדף אחריה אל תוך הכביש והמשיך לדקור את אותה מעל 12 פעמים עד שנורה ונפצע. בתיה איבדה דם רב. בנס הסכין לא פגע באברים פנימיים וחייה של בתיה ניצלו לאחר שקיבלה מנות דם רבות.
פנינו לצה"ל בדרישה להרוס את בית המחבל, שכן מדובר בפיגוע אכזרי ביותר שאך בנס גדול נותרה בתיה בחיים. גם שם תחושתנו הייתה שצה"ל לקח צד אחורה ובחר שלא להרוס את בית המחבל מחשש לביקורת בג"ץ, שכן עמדה לנגד עיניהם הפשרה שנעשתה לבית המחבל שירה ביהודה גליק. באותו מקרה, בעת שמצבו של גליק היה אנוש, ניתן צו הריסה לבית המחבל, אך לאחר שגליק שרד את הפציעה הציעו השופטים פשרה של הסתפקות באטימה בלבד של הבית.
טענתנו הייתה שכל פיגוע אכזרי וקיצוני חייב להיענות בצעדי הרתעה, גם אם לבסוף התוצאה אינה קטלנית בשל נס משמיים אשר אינו יכול להיזקף לזכות המחבל. לבסוף עתירתנו נדחתה בשל הימשכות ההליכים וטענת המדינה שבשל שיהוי הזמן הרב לא ניתן שוב להרוס את הבית והעתירה מתייתרת.
לאחרונה, בתאריך 29.10.22, סמוך לקריית ארבע, נרצח רונן חנניה הי"ד ונפצע קשה עופר אוחנה בידי המחבל הארור מוחמד אלג'עברי. המחבל גר בקומה החמישית בבניין השייך למשפחתו המורחבת, כאשר בשאר הקומות מתגוררים הוריו ואחיו. צה"ל הוציא צו הריסה על הקומה החמישית בלבד. גם שם אוטומטית הוגשה עתירה בידי עו"ד של המוקד לזכיות האזרח אשר באופן קבוע מייצגים משפחות מחבלים.
ההריסה נעצרה עד לדיון בבג"ץ. במהלך הדיון עלו טענות רבות על החשש שייגרם נזק לקומות שמתחת לקומת המחבל ולבתי האחרים שבסביבה. צה"ל מבחינתו הגיש חוות דעת שנועדה לשכנע את בית המשפט שהוא עושה הכל כדי למנוע נזק מעבר לקומה החמישית.
אך מול טענה אחת צה"ל לא היה מסוגל להתמודד: כיצד הם ימנעו פגיעה בדודי השמש של משפחת המחבל המורחבת המוצבים על גג הבניין? חכמי צה"ל, היועמ"ש מחלקת בגצ"ים ועוד – ישבו כולם על המדוכה, ואז הודיעה המדינה לבג"ץ כי הקומה תיהרס אך צה"ל ידאג להשאיר את חלקי הגג עם דודי השמש עומדים ואף את המדרגות העולות לגג קיימות, כדי לאפשר למשפחות לטפל בנוחות רבה בכל תקלה בדודי השמש.
למקרא חוות הדעת של המדינה לבג"ץ לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. עד לאן זה יכול להגיע? בתאריך ה-5.2.23, הואילו שופטי בג"ץ בטובם לאשר את ההריסה. והיום אנחנו עדיין מחכים לה. כנראה מהנדסי צה"ל ואדריכלי המדינה יושבים עדיין על המדוכה ודנים כיצד להותיר את חלקי הגג ולתמוך בו כך שקולטי השמש לא יישרטו.
רצוני לטעון כי הסכנה בהליכי בג"ץ אינה רק בפסיקותיו הנוגדות את האינטרס הלאומי והביטחוני של מדינת ישראל, אלא שעצם קיום הדיונים הרבים על כל פעולה ופעולה של צה"ל והעמדתו במבחן פעם אחר פעם ללא מנוח, פוגעת אנושות בפעילות צה"ל וביכולתו לספק ביטחון לאזרחי ישראל.
