משפט ידוע אומר כי אם כועסים עליך גם מימין וגם משמאל, כנראה שעשית משהו נכון. במקרה של הצעת הפשרה מטעם נשיא המדינה, אפשר להגיד שאם צד אחד יסכים, השני יסרב וכך להפך.
את נאומו פתח הנשיא באזהרות מפני קץ הדמוקרטיה והתדרדרות מדינת ישראל לתהום, מסרים שעליהם אנשי המחאה נגד הרפורמה היו חותמים בשתי ידיים.
אחר כך עבר הרצוג להציע מתווה משלו, אך אי אפשר היה שלא לשים לב לכך שהוא דומה לשינויים שרוצים ליישם יריב לוין ושמחה רוטמן. כאן כבר הקואליציה היא זו שאמורה להסכים לפחות על חלק מהדברים ולהודות שמדובר בהצעה הגונה.
הנשיא קבע כי הרפורמה המוצעת כיום מסוכנת, כמו שהמתנגדים לרפורמה חושבים. מצד שני הצעתו מבוססת על עקרונות התואמים ברובם את מדיניות הממשלה הנוכחית. לכאורה זהו הבסיס ששני הצדדים יכולים להיסמך עליו כדי להשיב בחיוב להצעת הנשיא, להיכנס לשיח ולהגיע לפשרה.
אך כמו כל פרסומת, השורה התחתונה והחשובה באמת נכתבת באותיות קטנות – על החקיקה להיעצר עד למיצוי ההידברות לפשרה. למשפט בתחתית האריזה היפה שיצא מפיו של הנשיא בתום נאומו, הקואליציה כבר הודיע מראש כי לא תסכים.
היה עדיף אילו הנשיא היה מנסח את הצעתו בצורה אחרת. קשה היה לשני הצדדים לסרב אילו ההצעה הייתה אומרת שלאחר העברת החקיקה בקריאה הראשונה, שהייתה תנאי מצד אנשי הקואליציה, יבואו הצדדים בלב פתוח ונפש חפצה לדון בעיקרי ההסכמות לקראת העברת החקיקה בקריאה השנייה והשלישית שייקחו חודשים ארוכים, בזמן כנס הקיץ.
מי לא היה מסכים? הקואליציה שרוצה להרגיע את הרוחות והאחריות עליה או האופוזיציה שרוצה לצאת ה"מבוגר האחראי" ויודעת שבכל מקרה להעברת הרפורמה יש רוב בכנסת? אם הנשיא הגיע עד לכאן לאחר שבועות ארוכים של פגישות ואיתותים מצד גורמים כלכליים, פוליטיים וחברתיים, הוא היה יכול להשלים את הצעת הפשרה ולכוון אותה למרכז הפוליטי, גם למגינת ליבם של אחדים, אך בעליית אחוזי ההסכמה מצד הקואליציה עשרת מונים.
