ספק אם כאשר כתבה פרופ' נטע ברק קורן את המסמך שכותרתו "תוכנית לוין-רוטמן לשינוי מערכת המשפט: ניתוח מקיף והצעה לדיון", היא העריכה את ההדים הרבים שיצבור המסמך תוך זמן קצר.
על אף הזמן הקצר מאוד שחלף מאז החלה הפצת המסמך בצינורות לא רשמיים, פרופ' ברק קורן כבר הוזמנה בעקבותיו להופיע בפני ועדת חוקה של הכנסת. ביום שלישי השתתפה פרופ' ברק קורן בישיבת הוועדה, ולמרות האווירה הלא קלה בדיונים, היא מספרת שחשה כי יש קשב לרעיונות אותם הציגה מצד חברי הוועדה מכל המחנות: "למרות שהדיון התנהל בצורה מאוד רגשית וחותכת, עם התפרצויות, התחושה שלי הייתה שבחלק בו דיברתי, השיח גם עם חבר הכנסת רוטמן וגם עם חברי הכנסת האחרים היה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי. התחושה הייתה שיש עניין בדברים ונכונות לשמוע אותם. אני לא תמימה לחשוב שהדברים שלי יגרמו לקואליציה לסגת כרגע מהמהלכים והיעדים שהם סימנו לעצמם כרגע, כמו להעביר לפחות חלק מהרפורמה בקריאה ראשונה בהקדם האפשרי. אני כן מקווה שזה תהליך שבסופו של דבר יוביל לכך שהרפורמה תהיה יותר זהירה ותפורה היטב, ולא מסוכנת".
המסמך אותו הפיצה פרופ' ברק-קורן, חברת סגל הפקולטה למשפטים והמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, מבקש להציג עמדה שונה ומורכבת מהמקובל בשיח הציבורי הרווח סביב הרפורמה. כבר מכותרתו, שאיננה מדברת על "רפורמה", מילה בעלת קונוטציה חיובית, או על "הפיכה" בעלת הקונוטציה השלילית, ניתן ללמוד על הרוח השורה על המסמך כולו.
למעשה, לא מדובר על הצעה לפשרה, אלא על ניסיון לנתח הן את המציאות הקיימת, והן את תכנית לוין-רוטמן מנקודת מבט של מי שעומדת "בין המחנות", כהגדרתה. בשיחה עם מקור ראשון מציינת ברק קורן כי לאורך עשרות השנים האחרונות בית המשפט העליון פעל להרחיב את סמכויותיו. אולם, למרות שהתנגדות למהלכים הללו נשמעה כבר מתחילת הדרך, הן בציבור ואפילו בין כותלי בית המשפט, לא הייתה לה כמעט שום השפעה עד לימים הללו.
"שיח בנושא היה כבר מהרגע הראשון, וחשוב להדגיש את זה, אבל ההשפעה שלו הייתה מועטה מאוד. במשך שנים בית המשפט העליון הרחיב עוד ועוד את סמכויותיו. למרות הביקורת הציבורית שנשמעה כל השנים, והיא בהחלט נשמעה, בית המשפט העליון המשיך בשלו, הרחיב, העמיק ופיתח את השפעתו. אפילו בבית המשפט העליון הנוכחי, בראשותה של הנשיאה אסתר חיות, שניתן לראות בו מגמות מסוימות של ריסון בהיבט התוצאתי של פסקי הדין, אם מסתכלים על ההנמקות, ועל פיתוח הדוקטרינה, רואים שאין שינוי ואפילו יש הרחבה נוספת של הסמכויות. דברים כמו נושא ה'תיקון החוקתי שאינו חוקתי' שעולים פתאום הרבה יותר בפסיקה ומפותחים באופן נרחב. השורשים של הדברים האלו נמצאים אמנם כבר בפסקי הדין של ברק וחשין, אבל שם זה מעין הבהוב, ובתקופתה של הנשיאה חיות כל זה מגיע לפיתוח מאוד מפורט של מתי ניתן להתערב בחוקי יסוד, מה הם המבחנים לכך וכדומה".
ברק קורן מדגישה כי למהלכים שביצע בית המשפט העליון להרחבת סמכויותיו היו מניעים ראויים, כדוגמת הצורך לבצר את ההגנה על זכויות האדם ולהנחיל נורמות של מנהל תקין. אולם בפועל למהלכים הללו היה מחיר לא פשוט. כדוגמה להסתכלות המורכבת הזו מביאה פרופ' ברק קורן את הניתוח שביצעה במסמך לעילת הסבירות, שהיא אחת הדרכים שבאמצעותן התרחבה השפעתו של בית המשפט העליון. קודם כל היא מציגה את הסיבות לפיתוחה של הסבירות וחשיבותה העקרונית, ורק בהמשך לכך את הבעיות שנוצרו בעקבות כך. "חשוב להבין שהסבירות היא כלי שסוגר את הפער בין מה שהמחוקק מסוגל להגדיר מראש כסטנדרט ובין המציאות שבתי המשפט פוגשים בה שמזמנת עוד ועוד מצבים חדשים שהמחוקק לא צפה. מצד אחד אנחנו רוצים לשמור על התפיסה של רשויות השלטון כעל גופים שצריכים לפעול בצורה רציונלית, בסטנדרטים המקצועיים הגבוהים ביותר, במסירות וביושר, ולא היינו רוצים להוריד את הסטנדרטים האלה. אבל מצד שני הבעיה היא שלא בטוח שבית המשפט הוא המוסד המתאים לדון בסכסוכים שמתעוררים סביב הסוגיות האלה. ומכאן בא הרעיון שלי להוציא את בית המשפט מהזירה הזו, לקחת מומחים אמתיים שמגיעים מתוך הרשות, לתת להם תנאים לפעול כבית דין פנימי עצמאי, ולהפוך אותם למעין חוות דעת שניה בסוגיות של סבירות. כאשר זה מגיע מתוך הרשות עצמה, אין פה את אותן בעיות שמעלה ההפעלה כיום של הסבירות בידי בית המשפט, שלא באמת יכול להיות מומחה בכל הנושאים וזה גם לא תפקידו".
בדרך דומה רואה פרופ' ברק קורן גם את נושא התרחבות סמכויות היועצים המשפטיים, שבאה בעקבות הרחבת סמכויותיו של בג"ץ. אולם, את הפתרון לכך היא מבקשת לראות לא באמצעות ביטול מוחלט של הסמכויות אלא בדרך של ריסון, בין היתר ברוח המסמך המנחה שחיבר המשנה ליועמ"ש לשעבר אבי ליכט, אשר ההנחיות שבו לא יושמו עד היום, "אני חושבת שהרבה יותר חכם ללכת בדרך הזו, מאשר ללכת בכיוונים המאוד דרסטיים שהרפורמה הנוכחית הולכת אליהם של התעלמות מוחלטת מהייעוץ המשפטי לממשלה".
מהמסמך ניתן להבחין, שבסוגיות רבות מאוד, אף שלא בכולן, תפיסת המציאות של פרופ' ברק קורן בנוגע לבעיות הקיימות כיום במערכת המשפט קרובה לזו של יוזמי הרפורמה. אולם, למרות זאת היא מסתייגת מרבות מההצעות המעשיות ומבקשת לרכך אותן, מתוך תפיסה שגם בצעדי התיקון ישנם סיכונים. כאשר אני מבקש ממנה לחדד את הפער, היא מציינת, "מי שקורא את כל הצעדים שמנסחי הרפורמה מציעים, רואה שהם מנסים כל הזמן לשים גדר על גדר על גדר, מתוך חוסר אמון מאוד גדול בבית המשפט ובייעוץ המשפטי לממשלה. אבל עולה השאלה, אם ברגע שחלק מהדברים יתקבלו ויוטמעו, האם באמת יהיה צורך בכל המהלכים, על הדרסטיות שלהם והסיכונים הנלווים אליהם. אני חושבת שהתשובה היא שלילית, ושהכלים האלה שלובים. ברגע שאתה פותר חלק מהבעיות הדוקטרינריות, מסיג חזרה את בג"ץ, מבטל את הסבירות כעילת התדיינות משפטית, מוציא את הסוגיות הפוליטיות חזרה לדרג הפוליטי, אז גם הייעוץ המשפטי, למשל, יחזור לממדיו הנכונים. יש פתרונות פחות דרסטיים לבעיות הגדולות שלא הוצעו מעולם, וגם אם הוצעו לא נוסו, כדאי לנסות אותם לפני שהולכים לצעדים דרסטיים שבהם גם יש סיכון גדול יותר. צריך לומר שככל שהצעד יותר דרסטי יש בו יותר סיכון, ולאופן שבו בנויה כיום הרפורמה, של חגורה על חגורה ושלייקס על שלייקס יש מחיר. אנחנו צריכים לשאוף למקסימום תועלת במינימום מחיר".
בין ההצעות שמעלה פרופ' ברק קורן במסמך ניתן למצוא פורמט מסוים לשריון של חוקי היסוד; הגבלה והקשחה של התנאים לפסילת חוקים; צמצום כוחם של השופטים ושל היועצים המשפטיים; פסקת התגברות דו-מסלולית ועוד הצעות מסוג זה. אולם, בנושא אחד קריטי ברק קורן מסתייגת מכל שינוי דרמטי של המצב הקיים היום: בחירת השופטים. לדבריה, "כל מדינה דמוקרטית צריכה בית משפט עליון ורשות שופטת שיכולים לפעול בצורה עצמאית, ללא מורא. שום מנגנון מינוי איננו קדוש. אולם, המנגנונים הספציפיים שלוין ורוטמן מציעים, ממוטטים את העצמאות של הרשות השופטת והולכים רחוק מדי. להפוך את השופטים לממונים רק על ידי צד אחד של המפה הפוליטית זה מהלך שהסיכונים שלו רבים הרבה יותר מאשר התועלות שלו. אם רוצים להוציא את הפוליטיקה מבית המשפט – להפוך את המערכת לפוליטית לגמרי זו לא הדרך. לכן, כל שינוי שעושים בוועדה למינוי שופטים צריך להיות בכיוון של הרחבת מודל ההסכמה הרחבה שקיים היום, למשל גם למינויים לערכאות נמוכות, לא צמצום שלו".
