"ראשי הקואליציה החליטו השבוע שלא לקדם שום תוכנית אחרת זולת הרפורמה המשפטית", בישר השבוע לאומה עמית סגל. מתברר שממשלת "ימין על מלא" לא מסוגלת לקדם שתי מטרות במקביל. הסיבה העיקרית להודעה היא הלחץ שמופעל על כמה שרים בעניין תאגיד השידור, אבל בפועל המשמעות היא שהממשלה המופרזת, המנופחת והיקרה שלנו מתפקדת בערך כמו כספומט; הכול על אוטומט – רפורמות אאוט.
ההכרזה של הממשלה שהיא בורחת מכל עימות בשל הרפורמה המשפטית, מדאיגה מאוד. ראשית, משום שבכך היא משדרת חולשה מול האליטות המוחות; בפועל החשש הזה לא מכבה את אש המחאה, אלא מזין אותה. שנית, זו שגיאה אסטרטגית; כל הכוחות שמופנים נגד הרפורמה הנוכחית, יופנו בהמשך נגד כל רפורמה אחרת. לכן מוטב לעשות רפורמות במקביל, במקום לאפשר לשמאל להתמקד כל פעם ברפורמה אחת.
אך בסופו של דבר, השיקולים הטקטיים הללו אינם העיקר. העיקר הוא שישראל חייבת לבצע שורה של רפורמות הכרחיות. זה צורך קיומי. נדרשים שינויים יסודיים במקומות המרכזיים ביותר שבהם מושקעים מאות מיליארדי השקלים שהציבור הישראלי משלם למדינה, ובהם שירות המדינה, משרד הביטחון, האוצר, ההשכלה הגבוהה ומערכת החינוך. אסור לחכות; גם כך אנחנו באיחור משמעותי מאוד.
ישראל היא היום מדינה מצליחה, אבל המדדים החיוביים שאנו נהנים מהם נובעים מהחלטות והשקעות שנעשו לפני שנים. עתיד המדינה, לעומת זאת, תלוי בתהליכים והחלטות שהתקבלו בשנים האחרונות ואלו שיתקבלו בממשלה הנוכחית. כדי להעריך את התוצאות שיגיעו בעתיד, כל מה שיש לנו כרגע הם סימנים מוקדמים – אלא שבהשוואה למדינות אחרות הם הופכים במהירות לסימני אזהרה.
אסטוניה השתחררה מהדיכוי הסובייטי, שחררה את מערכות החינוך מהדיכוי המדינתי, והפכה למדינה עם מערכת החינוך המוצלחת ביותר ב־OECD
נשווה למשל את החינוך בישראל למדינה מפתיעה על נתיב ההצלחה: אסטוניה, המדינה הבלטית, שמספר אזרחיה הוא פחות מ־1.4 מיליון. אסטוניה השתחררה מהדיכוי הסובייטי עם קריסת בריה"מ ב־1991, והחלה לבנות מחדש את מוסדותיה, כולל מערכת החינוך. המדינה הקטנה זכתה לעצמאות וחופש ואז הבטיחה אותם גם לאזרחיה, בסדרה של רפורמות שכוננו מערכת חינוך מרשימה.
באסטוניה לומדים כ־155 אלף תלמידים, החל מגיל שבע, בבתי ספר מדינתיים, מקומיים ופרטיים (אלה מהווים כ־11% מכלל בתי הספר). כולם זקוקים לרישיון מדינתי, וכולם זוכים לתקצוב ממשלתי שווה על בסיס מימון משכורות למורים ולצוות, ורכישת חומרי לימוד וארוחות לתלמידים. למדינה יש תפקיד מובהק, מוגדר היטב בחוק. היא משמשת מעין רגולטור של מערכת החינוך: היא קובעת את הסטנדרטים החינוכיים ואת עקרונות חלוקת התקציב, מנטרת את בתי הספר ומבצעת בקרת איכות חינוכית, מחליטה מה הכישורים הנדרשים להוראה, וקובעת שכר מינימום למורים.
המדינה מפקחת ומציבה מדדים, אבל הביצוע מופקד בידי הרשויות המקומיות, והניהול מבוזר ישירות לבתי הספר, שזוכים למידה גדולה של אוטונומיה. בתי הספר מפתחים בעצמם תוכניות לימוד ומערכת, תכנים ומתודולוגיות חינוכיות. הם אחראים להקצאת המשאבים ולסדרי העדיפויות, והמנהלים שוכרים ומפטרים מורים. להורים יש זכות בחירה בין בתי הספר (על בסיס מקום פנוי), אם כי בפועל הרוב הגדול לומד בקרבה לבית.
זהו אפוא המודל האסטוני: המדינה פועלת כמעין רגולטור ומעניקה תקצוב בסיסי לתלמידים, שדומה בגודלו לתקציב הישראלי הממוצע לילד (ואף נמוך ממנו מעט) – אבל הניהול הוא מקומי בכל הרמות: התכנים, תוכניות הלימוד, הסגל, ומבנה ההוצאות. אסטוניה השתחררה מהדיכוי הסובייטי, ושחררה את מערכות החינוך מהדיכוי המדינתי. מה התוצאות?
ובכן, אסטוניה, מדינה שכלכלתה משגשגת פחות מישראל, הפכה למדינה עם מערכת החינוך המוצלחת ביותר ב־OECD (ארגון המדינות המפותחות). במבחן הבינלאומי פיז"ה 2018, אסטוניה הגיעה למקום הראשון מבין מדינות ה־OECD במדעים וקריאה, ולמקום השלישי במתמטיקה.
המדדים הנלווים מרשימים גם הם. רק 8.8% מהתלמידים האסטונים אינם מגיעים לסף המינימום המוגדר במבחן – האחוז הקטן ביותר מבין מדינות האיחוד האירופי (הממוצע הוא 21.6%). אבל האסטונים מצליחים לא רק לקדם את התלמידים החלשים יותר, אלא גם מציגים קבוצת מצטיינים גדולה, שמהווה 14.2% מהתלמידים, לעומת ממוצע OECD של 7.6%. אגב, חלקן של הבנות בקרב המצטיינים הולך וגדל, ובכלל הנשים האסטוניות מפגינות כישרון והצלחה במדעים. נקודה אחרונה: באסטוניה יש אי־שוויון קטן מאוד בביצועי התלמידים לפי שכבות כלכליות. כלומר, גם השכבות הנמוכות זוכות לחינוך איכותי.
דור אבוד
השוואה לישראל, שגם היא נבחנה במבחן פיז"ה 2018, כמעט מדכאת. במדעים קיבלה אסטוניה ציון של 530, לעומת 462 בישראל; הממוצע של ה־OECD הוא 489. במתמטיקה האסטונים הגיעו ל־523, בעוד ישראל מסתפקת בציון 463, עם ממוצע OECD של 489. הציון האסטוני בקריאה הוא 523, לעומת 470 לישראל, וממוצע של 487. באסטוניה יש אחוז גבוה של מצטיינים, בישראל אחוז גבוה של תלמידים מתקשים.
אפילו כאשר אנו בוחנים בישראל את החינוך הממלכתי בלבד, שמצליח טוב יותר במבחנים הבינלאומיים, מסתבר שאנחנו ממוצעים ומטה, מדשדשים יחסית לעולם המפותח. כדאי להפנים: המדדים האלה הם העתיד שלנו. הדור של המדדים הללו, של שרי חינוך כושלים ו"לימוד משמעותי" – שמשמעותו לא ללמוד – בחלקו הגדול כבר אבוד. הדור שגדל באסטוניה ערוך ומוכן הרבה יותר לעידן הבא, ולהצעדת מדינתו קדימה.
תפקידם של הממשלה ושל שר החינוך יואב קיש הוא להציל, בסדרת צעדי חירום מיידיים, את הדור הבא בישראל. זה לא עניין של תקציב, כפי שמוכיחים האסטונים. זה גם לא עניין של יכולת, יש לנו תלמידים מוכשרים. זה עניין של רצון להצליח ושל בניית מודל ישראלי חדש והישגי לחינוך. זה לא חייב להיות המודל האסטוני, אבל המודל הקיים דורש החלפה.
הבעיה הזו אסטרטגית באופן מובהק. מערכת החינוך היום אחראית לדור שיוביל את ישראל הלאה בעשורים הבאים. אלא שבישראל הפוליטיקאים באים לשבת על הכיסא ולשתף פעולה עם ראשי מערכות שמתמחים בלהתכחש לבעיות, להוליך את הציבור שולל ש"הכול מצוין", ולהותיר אחריהם מערכות לא מתפקדות.
הרפורמה המשפטית חשובה והכרחית, אין ספק. אבל כשלים כמו אלו שאנו מוצאים בחינוך דורשים טיפול לא פחות נחוש. כל הזנחה שלהם היא מחדל לאומי מובהק. אסור להסכים לאף תירוץ בעניין.
