"האם שוב יפרצו מהומות אלימות בגלל נטיעות קק"ל בנגב, כמו שקרה לפני שנה בדיוק?" תהה השבוע כתב עיתון ידיעות הנגב עודד בר-מאיר. "הנטיעות בנגב לא מביאות לפתרון ורק מבעירות את השטח", מיהרו לפרש אחרים. טענות מסוג זה נשמעות לאחרונה, כשלרוב, ראשי המערכת הפוליטית והביטחונית מיישרים קו עם טענות מסוג זה.
רק בשבוע האחרון, החליט ראש הממשלה נתניהו לדחות את פינוי חאן אל אחמר, בשל ביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן ובעקבות צום הרמאדן שיחל לקראת סוף החודש הבא. בנוגע לתהלוכת אנשי הימין בשער שכם בשבוע שעבר ציין נתניהו בפני השר בן גביר כי "מדובר כאן בחבית נפץ שנמצאת על אבק שריפה". והוסיף: "אנחנו צריכים להיות במסר לא מתנצל על התקיפה שהייתה היום, אבל חייבים למנוע חיכוכים. לתחום את העניין ולהרגיע – אין לנו רצון להבעיר את השטח לפני הרמדאן".
ובכן, לא ברור מתי אי-פעם המצב בג'ונגל המזרח תיכוני לא היה נפיץ. אדרבה, מדינות מתוקנות לא נוטות להתייחס למצבים נפיצים ולהיכנע לטרור, מפני שברור לכל אדם שכניעה זמנית וחלקית, מזמינה כניעה קבועה ונרחבת. המודל המוכר ביותר בעולם המערבי מתייחס לחוק הפטריוט האמריקאי, ובו הגדרה לטרור, הכוללת אף טרור שמקורו בתחומי המדינה. מסיבה זו, איומי הערבים במהומות לא רק שלא אמורים לגרום לנו להימנע מנטיעות, אלא להיפך: לגרום לנו להרחיב את הנטיעות ככל האפשר, ורק כך תפחת המוטיבציה של הפורעים.
אלא שחלק מהבעיה נמצאת בחלקים מהציבור החרדי, שהמציאו הלכה, לפיה אין להרגיז את אומות העולם. הלכה שאין לה מקור בתורה, בדברי חז"ל, ברמב"ם או בשולחן ערוך. רק סילוף של מאמר חז"ל על כך שהקב"ה השביע את עם ישראל "שלא ימרדו באומות העולם", מאמר שלא נפסק להלכה, ואף הורחב לעניינים ולזמנים שאינם קשורים.
בשם תפיסה מעוותת זו, ייתכן והיינו צריכים לטבוע בים סוף, כדי לא להגיע לנאמר בשירת הים, אותה קראנו בשבת האחרונה "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן". אולי גם יש לוותר על חג הפורים, לגביו הכריחה אסתר המלכה את חכמי ישראל להנציח את נס פורים, מפני חששם מפני הגויים.
מבחינה הלכתית אין לכך מקום. אולם גם מבחינה הגיונית ומדינית; המצב בנגב, בכל הנוגע לכיבוש האדמות על ידי הבדואים, הוא בבחינת הפקרות ביטחונית, ציונית ולאומית. הגישה המנסה להגביל את שלטוננו ואחיזתנו בארץ בעקבות איומים של אויבים מבית, משמשת עבור אויבינו כרוח גבית לאומנית לטענתם שאין הצדקה לאחיזתנו בארץ. שהרי אם קבוצת תושבים כועסת על כך שנוסעות מכוניות ברחוב שלה, האם יש להפסיק את תנועת המכוניות ברחוב? ודאי שלא, הרי הרחוב הוא של הציבור. ובאותה מידה, אם מישהו מתרגז על כך שאני מתפלל או מברך בביתי שלי, האם עלי לחדול מכך? ודאי שלא, הרי זה ביתי שלי.
מכאן, שכל הדיון על פרובוקציה או על מצב נפיץ, הוא מעוות לחלוטין. הנגב שייך לעם ישראל. אם הנטיעות בנגב מרגיזות את הערבים, זו רק סיבה נוספת לנטוע שם. זו הטריטוריה שלנו, ובמילותיו של אחמד טיבי: "אנחנו בעלי הבית כאן, מי שלא מוצא חן בעיניו – שיילך".
