אנחנו נמצאים ברגע חוקתי, חרך היסטורי נדיר שפותח בפנינו הזדמנות לתיקון עמוק של הכשלים היסודיים ביסודות המשטריים שלנו. רגעים כאלה מתרחשים כאשר מדינות נולדות, כמו במקרה של כינון החוקה האמריקנית, או בסיטואציות פוליטיות נדירות כמו זו שנוצרה בישראל בעקבות הבחירות האחרונות. מטבעם של רגעים כאלו שהם מזמנים התנגדות בעוצמה חריפה. משרדי עורכי דין, חברות הייטק, איגודים מקצועיים – כולם נוטים לטשטש גבולות ולערב פוליטיקה ועסקים כאילו אין מחר. קברניטי המאבק עובדים באופן יסודי ומשתמשים בכלים אפקטיביים ובכסף רב כדי לבלום את המהלכים החוקתיים. ללא ניהול חכם של האירוע, הימין עלול להחמיץ את שעת הכושר.
הימין צריך לעשות מה שהשמאל לא עושה: לרדת לפרטים. רפורמה ימנית צריכה לאזן בין הכנסת והממשלה ובין בית המשפט, לא להעביר כוח אבסולוטי מצד אחד לצד שני. אם הרפורמה תהיה כוחנית וחד־צדדית כמו מהפכת אהרן ברק בשנות התשעים, היא לא תעבור, ואם תעבור לא תשרוד. כל רכיב בה צריך להיות מאוזן ומדויק בפני עצמו, וכך גם היחס בין כלל מרכיביה. בטורים קודמים העלינו פה הצעות ביחס לשני פרקים מתוכה, בהמשך נעלה הצעות לפרקים הבאים. אני מאמין שניתן לגבש מתווה שיתמוך באינטרסים המרכזיים של הימין, ויזכה לתמיכתם של משפטנים בכירים עם משקל ציבורי משמעותי.
אך מעבר לתוכן צריך לעסוק גם בנראות וברגשות. הממשלה נדרשת להסביר ולנמק מדוע ההצעה שלה טובה יותר, והיא חייבת להעמיד בחזית דוברים עם קצת יותר שיקול דעת ואינטליגנציה רגשית. וכן, זה אומר גם ריסון נחרץ של הטרמפיסטים. הרעש שנוצר מתמרץ הרבה מאוד טרמפיסטים עם חסכים, שמנסים לבלוט ולקושש לייקים: ח"כים חרדים שמצאו את העיתוי להגיש הצעת חוק תמוהה לשינוי הכיתוב על השטרות, שר מהליכוד עם הצעה לא חכמה בעניין אירועי "שבת ישראלית" בפריפריה, ח"כ נוסף מהליכוד, עיתונאי בעברו, עם הצעת חוק אומללה שתחסל את רוב התחקירים העיתונאיים, ולא מעט ח"כים שפולטים הבלים סתם כי משעמם להם. האירועים הללו צובעים את הרפורמות בשחור. כל הצעת חוק פופוליסטית מחלישה את הקרדיט הציבורי של הימין, כל טיפת דלק שנשרפת על הבלים מטרפדת את המאמץ העיקרי.
