2021 הייתה שנה שהייתי בה במילואים. כל השנה. הייתה מגפה, וגייסו אותי למלחמה באיום הוויראלי. עבדתי 18 שעות ביום בממוצע, ובכל זאת מצאתי זמן להרוויח עוד קצת כעצמאית. 2,000 שקלים בערך. מספיק כדי לסגור חודש בלי מינוס. כמעט.
ההכנסה מצד עצמה ייצרה לי חובת הגשת דו"ח למס הכנסה. על כל הכנסה – גם אם כבר שילמתי עליה או שהיא פטורה ממס. גם של בן הזוג. שגם כבר תרם במשרד. כאזרחית שומרת חוק, דיווחתי. לא ניסיתי להסתיר או להתחמק. אז מס הכנסה והביטוח הלאומי חישבו לעצמם ליטרת בשר חדשה. איכשהו ביניהם, נולד לי חוב בגובה הבלתי נתפס בעליל של 31,000 שקלים.
חלק מזה הוא טעויות גסות בחישוב (אין עם מי לדבר על תיקון שלהן); חלק הוא חוסר הבנה של לשון החוק המפורשת, שנראה מכוון אישית נגד עצמאיות והופך את ה"עצמאות" לבלתי משתלמת; חלק נוסף הוא קנסות על איחור בתשלום (שלא היה ולא נברא); ועוד חלק חוקי, גם אם כאמור, הזוי להפליא. עשרים שנה אני משלמת מס גם כעצמאית, ולכן הרבה יותר מכולם. שתקתי. הקש הזה (יותר כמו פטיש 50 קילו) שבר אותי. ציונות, חריצות והכול – אם למדינה היה עניין שאנשים כמוני יתרמו עוד לתמ"ג, ונשלם מיסים למימון כולם, האירוע הזה לא היה קורה.
אני עשירון עליון. טפו טפו טפו. לידיעתכם, זה לא מועדון כזה מגניב. לא משנה כמה קשה אני עובדת, החודש עדיין ארוך יותר מהנטו. ההבדל הוא רק כמה המדינה לוקחת, וכמה זמן אני מבלה בלעשות את העבודה של פקידי המס כדי שאוכל עדיין גם לשלם משכנתא.
עשרים שנה, ולראשונה אני מתחילה להבין את מי שלא מדווחים. אני לא רוצה לחיות במדינה שהחוק בה הוא "הצעת הגשה", ויודעת שיש לי אחריות לייצר את המציאות שאני רוצה. אז אני לא אעלים מס. אבל ויתרתי על "העצמאות". השנה, כשמתקשרים להציע לי הרצאות, אני אומרת לא. או מסתפקת בהחזר הוצאות. לא משתלם לי לייצר הכנסה חייבת בדיווח. זה לא מוצא חן בעיניי, לייצר פחות ערך לחברה ולעצמי. אני עושה את זה נטו בגלל הנטו.
חוקי המס ורשויות המס שאוכפות אותם הופכים את ייצור ההכנסה העצמאית לנטל כלכלי. אז לכל מי שכבר החליט איך מחלקים את הכסף שלי, אני מזהירה מראש: מעכשיו, יהיה כנראה קצת פחות.
