מחאה אזרחית היא ביטוי נעלה של דמוקרטיה. אזרחים יוצאים מבתיהם על חשבון זמנם הפנוי, ובמקום לרבוץ מול הטלוויזיה או המחשב בוחרים להשמיע קול זעקה, ולפעול למען חברה טובה יותר ועתיד טוב יותר לכולנו. מחאה כזאת לא חייבת להיות מנומסת. לפעמים לא נעים לשמוע כל מה שנאמר, אך המעשה האזרחי עצמו ראוי, משמח ואף מחמם לב. מי שיוצא להפגין מעיד בכך על עצמו שהוא חלק מהחברה, הלב שלו כאן, המדינה הזו היא מדינתו ולכן הוא נאבק על דרכה. אך לא כל ההפגנות ולא כל המחאות ראויות ומשמחות באותה המידה. יש גם כאלו המעלות סימני שאלה ותהיות.
כזו היא הסוגה החדשה של המחאה שפרצה לחיינו בשבועיים האחרונים, "מחאת מקומות העבודה". תחילה היו אלו משרדי עורכי הדין הגדולים, ואחריהן באו כמה חברות הייטק. אלה גם אלה קראו לעובדיהם לצאת להפגין נגד רפורמת לוין על חשבון שעות העבודה ובמימון מקום העבודה. האם הפגנה כזאת גם היא מחאה אזרחית ראויה? ספק רב.
הקו המפריד בין הפגנה ממוסדת למחאה אותנטית הוא הרצון החופשי. הפגנות ממוסדות יש גם באיראן, ואיש לא יכנה אותן "מחאה אזרחית". כשמעסיק מעודד את העובדים לצאת להפגין, לא ברור עד כמה הקול שהם משמיעים הוא קולם שלהם. יש מקום לחשד קל שחלק מהמפגינים משתתפים בהפגנה קודם כול כדי שהבוס יראה שהם אוחזים בדעות הנכונות, בעוד ליבם נמצא במקום אחר. אשרי מי שמצפונו מתיר לו לצאת ולהפגין, אך מה יעשה עורך דין או איש הייטק שדווקא תומך בצעדי הממשלה, ובמקרה הנוכחי ברפורמה המשפטית? מי יערוב לו שעמידה על עקרונותיו האידיאולוגיים לא תעלה לו במחיר פגיעה במעמדו במקום העבודה, ואולי אפילו בפיטוריו?
מקום עבודה לא חייב להיות נייטרלי אידיאולוגית. מותר שלמעסיקים יהיו עמדות, ואין מניעה שהעובדים יהיו מודעים להן. אולם מקום עבודה חייב לאפשר מרחב חופשי בתחום הפוליטי. לעובד שדעותיו שונות מדעותיהם של מרבית העובדים סביבו, ובוודאי מהעמדות של מנהליו, קשה מספיק גם בלי קריאות לצאת למחאה מאורגנת בנושא המנוגד להשקפותיו. קריאה כזו מחדדת את תחושת הקושי, ומעצימה את חששם של עובדים לבטא את דעותיהם בחופשיות.
ייתכן שיש מי שהמציאות הזו נוחה להם, והם היו רוצים שבעלי דעות מסוימות יתביישו בכך שהם אוחזים בהן. אולם גם להם כדאי לזכור שהגלגל מסתובב, ומי שהיום רודף אחרים עלול בעתיד למצוא עצמו בצד הנרדף.
