האדמה רעדה השבוע בנתיב האבות. יותר מארבעה ימים עמלו הדחפורים על הרס חמישה־עשר מבנים בנתיב האבות, אלה שעד לפני רגע היו בתים מלאי־חיים והפכו כעת לערמת בטון וברזל. הבית של אורית ויוחאי נוי נתן פייט לא רע לדחפורים, גם הבית של משפחת בר־לב לא נשאר מאחור וביום שלישי השבוע התהפך עליו הדחפור.
במקום אחר הדחפורים לא עבדו השבוע: במאחז הערבי הבלתי־חוקי סוסיא בדרום הר חברון. ראש הממשלה החליט לדחות את ביצוע החלטת בג"ץ (שוב) ולא לפנות את המבנים הבלתי חוקיים. במאחז הבלתי חוקי הזה קיימים כמה עשרות מבנים בלתי חוקיים שטרם התקבלה החלטה לגביהם. ההחלטה של בג"ץ, שאמורה הייתה להתבצע השבוע, מתייחסת לחמישה מבנים בלבד. כמה פחונים המשמשים למגורים ופחון אחד שמשמש דיר. אפילו את זה המדינה לא מסוגלת – או לא רוצה – לבצע.
אין שום דבר תמים באזור הר חברון. הכול מכוון ומתוקצב היטב: הבנייה, ההתרחבות, העתירות לבג"ץ, הסיורים של ארגוני השמאל הקיצוני, הבאת המתנדבים מחו"ל, הקמפיין התקשורתי חוצה הגבולות ושיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית ועם מנגנוני הביטחון המסכל שלה. ההשתלטות המכוונת על שטחי C ועל אדמות מדינה היא לאור יום ומהמקפצה, ושם אין חוק ואין מחוקק, אין דין ואין דיין. המימון הנדיב מגיע מממשלות באירופה ומהרשות הפלסטינית והביצוע הוא של ארגונים מישראל ומהרש"פ.
מול זה עומדת המדינה חסרת אונים. מי שלא מוותר הם החבר'ה מתנועת 'רגבים', שמנהלים כבר שנים הליך משפטי, תוך נרפות אין קץ של המדינה. זו מורחת את תשובותיה, מעכבת את החלטותיה ואת החלטות בג"ץ, ובינתיים הפלסטינים והאירופים לא נחים לרגע. ב־2015 דרש חבר האופוזיציה אביגדור ליברמן לקיים את החלטת בג"ץ ולפנות מבנים בלתי חוקיים בסוסיא. גם ב־2016 התחייב שר הביטחון ליברמן, ערב עקירת עמונה, ש"חוק הוא חוק" ועמונה תפונה אבל גם סוסיא. עמונה פונתה, נתיב האבות גם, בזמן ובמועד, כי "חוק הוא חוק", אבל סוסיא עדיין עומדת וגדלה.
העניין הוא לא רק כמה מבנים בסוסיא, זה רק הסימפטום של המחלה, מחלת חוסר המשילות וחוסר הצדק. במקום לסלק מכאן את ההתערבות הממשלתית הזרה מאירופה, החליט השבוע ראש הממשלה להיכנע לה ולארגוני השמאל (ב'שוברים שתיקה' כבר חגגו את ההישג), והקפיא, שוב, את ההריסה.
מי המורתע?
האדמה בערה השבוע בדרום. היא בוערת כבר שבועות. יותר מעשרת אלפים דונם נשרפו עד כה מעפיפוני התבערה והבלונים שמשגרים הטרוריסטים מעזה. וישראל? היא מורתעת. יער בארי נשרף, יער כיסופים נשרף, חורשת רעים נשרפה חלקית, מכתש בארי נשרף, סינגל האופניים הידוע ביער גברעם נשרף. בעלי־חיים נשרפים, תרנגולות נחנקות מהעשן, כוורות דבורים עולות באש, שדות חיטה הושמדו. התושבים בעוטף עומדים בעוז ובגב זקוף, לוחמי האש עושים עבודת גיבורים, המתנדבים מחממים את הלב, בתעשייה האווירית עמלים על פיתוחים טכנולוגיים שיחסלו את הנשק הפרימיטיבי הזה, ורק ההנהגה – נעדרת.
הדהים אותי השבוע הדיווח על גורם צבאי שאמר לתושבי העוטף כי "החלופה לטרור העפיפונים היא מלחמה. אם נגיב בעוצמה גדולה מדי, זה יכול להיגרר להסלמה. אתם תהיו בממ"דים, ואתם לא רוצים את זה". השתבללות שמגיעה מהצבא ובעיקר מההנהגה שבעצמה מרתיעה את התושבים, לבל ירימו קול צעקה כשהם רואים את אוצרות הטבע ואת הכבוד הלאומי שלהם נאכלים. אחרי מבצע 'צוק איתן' הכריז ראש הממשלה נתניהו יחד עם שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ שחמאס מורתע. בינתיים נראה שהיחידה שמורתעת פה היא מדינת ישראל שכמעט מתחננת לשקט מארגון טרור שמהתל בה ובאזרחיה.
בידיים קשורות
האדמה משתוללת בדרום תל־אביב. כבר הרבה זמן, אבל לאחרונה יותר ויותר. נגמר האוויר כשצופים בסרטונים שמעלה שפי פז, מנהיגת המאבק בשכונות. כמה אלימות, דם, מריבות בין כנפיות מסתננים, סמים והטרדות מיניות יש ברחובות. השבוע הצילה שפי שתי תיירות בוכיות מפינלנד שתעו בדרך והגיעו לגינת לוינסקי בשעת לילה מאוחרת, מוקפות בעשרות מסוממים. היא שלפה אותן והביאה אותן לרחוב מבטחים.
בית המשפט העליון הפקיר את התושבים בדרום תל־אביב. הוא חורר את החוק נגד הסתננות והורה לסגור מתקני כליאה חיוניים. השבוע גם מפקדי המשטרה הודו: ידינו קשורות. יש עלייה משמעותית בפשיעת מסתננים – גם בכמות וגם בעוצמה, ואין לנו כלים לטפל. מה חשבתם? שתסגרו את מתקני הכליאה, תבטלו את מתווה הגירוש, תשחררו את המסתננים מכלא סהרונים והכול יסתדר? השוטרים חסרי אונים וחסרי שיניים מול מה שהם רואים, מול הרצון האמיתי לעזור לתושבים, לעזור לתיירות, לשוב לשגרה כלשהי. הם רוצים ולא יכולים. מערכת המשפט וההנהגה הפקירו אותם.
גם כאן הכול מגיע בסוף לראש הממשלה. המביא והמוציא, האיש שהביא את הסדר המסתננים, ומול קמפיין מרושע ועוצמתי של ארגוני השמאל הקיצוני ביטל אותו. לאחרונה מופעלים מאמצי שכנוע כבירים על אנשי דרום תל־אביב לקבל את מתווה האו"ם. התושבים האמיצים מסרבים לקבל אותו. הם מסרבים לקבל את פתרון הדמה של "פיזור המסתננים ברחבי הארץ", כי הם יודעים מהו סבל ולא רוצים שתושבי ערים אחרות יסבלו כמו שהם סובלים. הם מסרבים לקבל את פתרון הדמה של "מדינות המערב יקלטו מסתננים שיוצאו מהארץ", כי גם הם קוראים חדשות באנגלית וגם הם יודעים שהדבר האחרון שאירופה מחפשת עכשיו זה עוד אוכלוסייה אפריקנית. ראש הממשלה ושר הפנים מנסים ללחוץ עליהם ולמכור להם שקרים, הם עומדים בכל הלחצים.
הפתרון לבעיה הוא לא מתווה האו"ם שכתוב כולו על קרח באוגוסט. הפתרון הוא קודם כול ריסון הכוח של המערכת המשפטית שהפקירה את דרום תל־אביב, ואז הוצאת המסתננים. וזה צו השעה: לחוקק את פסקת ההתגברות. השר כחלון הפנה את גבו לצדק ובעיקר לקהל בוחריו כשהטיל וטו, אבל האחריות היא על ראש הממשלה. במקום לנסות ללחוץ על התושבים לקבל את מתווה האו"ם, צריך לחפש פתרון אמיתי.
בסוף יש כתובת. יש צוואר בקבוק שקוראים לו בנימין נתניהו. כשצריך לומר מילים טובות על הטיפול בסוגיה האיראנית, אומרים וכותבים אותן בקול גדול. אבל ראש הממשלה צריך לתת דין וחשבון לאזרחי המדינה על ההפקרות בשאר הגזרות, כי הכול מתנקז אליו. הכוח שקיים היום בידיו של רה"מ הוא בלתי סביר, רוב סוגיות המפתח מגיעות אליו ושם נעצרות. ראש הממשלה הוא האחראי להפקרות בשטחי C, הוא האחראי על המצב בדרום והוא אחראי על האנרכיה בדרום תל־אביב. האיש שאמר "כשאני רוצה משהו אני משיג אותו", לא מצליח להילחם בעפיפונים, לא מצליח לפרק פחונים ולא מצליח להביא מזור לתושבי דרום תל־אביב. אז אולי הוא פשוט לא רוצה?
