כחלק מצעדים שונים שמטרתם להילחם ביוקר המחייה בישראל, הציג משרד האוצר רפורמה שמטרתה הקטנת השליטה של היבואנים הגדולים בשוק המזון. לפי משרד האוצר, הריכוזיות בשוק המזון, ובפרט בקרב הספקים, היא בעיה רצינית שמשפיעה על הצרכן הישראלי בצורת מחירים גבוהים. על פי התוכנית המוצעת, היבואנים הגדולים במשק, ביניהם דיפלומט ושסטוביץ, יאלצו לוותר על חלק מהמותגים אותם הם מייבאים לצד הגבלת הסדרי הפצה שונים. צעד שכזה, מקווים באוצר, יקטין את כוח השוק של הספקים מול הקמעונאים, יוליך לכניסה של ספקים חדשים לשוק ובהתאם יוביל להגדלת הלחץ התחרותי ולהוזלת מחירים.
המהלך המוצע של האוצר מאותת על אימוצו של קו מדיניות אקטיביסטי למדי. ההיגיון שעומד מאחורי המהלך הוא שמדינת ישראל לא תהסס להתערב בפועלם של שווקים ולא תהסס להתעמת עם שחקנים פרטיים גדולים. זהו גם קו מדיניות יומרני למדי, שכן הוא נשען על ההנחה לפיה החלשת כוחם של תאגידים גדולים בצורה ישירה תניב יותר תועלת מנזק.
עם זאת, ומבלי לשלול על הסף את התוכנית המוצעת, יש מקום להעלות שאלות נוקבות בנוגע לכיוון האקטיביסטי שבו החליט לצעוד משרד האוצר.
ראשית, יש להצביע על כך שהמהלך המוצע יוליך לפגיעה לא מבוטלת לא רק בזכויות קניין אלא גם בחופש העסקי של הספקים הגדולים. מזווית ליברלית קלאסית מדובר על צעדים שמאוד קשה להצדיקם. אחרי הכול, האם הרצון להכניס שחקנים נוספים לענפים שונים במשק מצדיק הטלה של מגבלות קשות על פעולות לא אלימות של חברות פרטיות? מהו חטאם של הספקים הגדולים? על איזה חוק הם עברו? את זכויותיו של מי הפרו? האם שיפור צפוי ברווחה של הצרכן, להבדיל מהגנה על הזכויות הבסיסיות שלו, מצדיקה פגיעה בזכויות קניין וחופש עסקי? זוהי שאלה פתוחה שיש לדון בה בכובד ראש.
שנית, כמה ספקים צריכים לפעול בשוק הישראלי? הטיעון שמעלים באוצר הוא שמקטע הספקים הינו ריכוזי, אך מונחים כגון ריכוזיות ותחרותיות הם במידה רבה שרירותיים למדי. האם צריכים לפעול בישראל 10, 15 או 30 ספקים? מניין לאנשים המצוינים במשרד האוצר הידע? כל מה שניתן להצביע עליו הוא על מספר הספקים בשווקים אחרים, שיעורי רווח בהשוואה לרווחיות בשווקים אחרים, ועל "נתחי שוק". ואולם השוואות שכאלה הן במידה רבה השוואות של תפוחים לתפוזים. שווקים שונים מציבים אתגרים ועלויות שונות ואין כל סיבה להניח שנראה דמיון בין המקרה הישראלי לסביבות אחרות.
שלישית, אם שיעור הרווחיות במקטע הספקים גבוה, מדוע לדעת האוצר לא נכנסים שחקנים חדשים? הרי זה בדיוק מה שהיינו מצפים לראות בכל ענף אחר שבו שיעורי הרווח גבוהים למדי. הסבר שכיח הוא שהסכמי בלעדיות מקשים על כניסתם של ספקים חדשים. ואולם ועדת השרים לחקיקה כבר העבירה תיקון לחוק התחרות הכולל עונש כספי גדול לכל יבואן רשמי שימצא כי נקט מעשה שפוגע ביבואן מקביל.
הסבר שני, נוח פחות לרוח של התוכנית המוצעת, הוא שטרם נמצא השחקן הכלכלי שיצליח להתגבר על היעילות הכלכלית של הספקים הקיימים, הנהנים מיתרון של גודל, כוח עבודה ומוניטין. ריכוזיות שוקית אינה מצביעה בהכרח על כשל שוק. באותה מידה היא יכולה להצביע על יעילות כלכלית שהינה תוצאה של תחרות שוקית. אפשר לקוות להרבה יבואנים שישווקו הרבה מותגים, אך אין שום הבטחה שזה מה שנקבל בעקבות התוכנית. באותה מידה אנחנו יכולים לראות דווקא ירידה במבחר המוצרים.
יוקר המחייה בישראל הוא בעיה אמיתית. אך לפני שמדינת ישראל מפנה את הזרקור לחברות פרטיות, טוב תעשה לו בעצמה תפסיק לתרום להחרפת הבעיה. לו ברצוננו להביא להקלה ביוקר המחייה עלינו לדרוש מהמדינה להוריד את כל החסמים הקיימים לסחר חופשי, לצמצם בצורה דרסטית את הנטל הרגולטורי שמוטל על שחקנים קיימים וחדשים ואשר עלויותיו מגולגלות לצרכן, להגמיש את שוק העבודה ולפעול להגדלת כוח הקנייה של הצרכן הישראלי על ידי קיצוץ נרחב בהוצאה הציבורית שתאפשר קיצוץ בנטל המס. לפני שמחליטים להתערב בגסות בפועלם של שווקים, טוב נעשה לו ניצור את התנאים המוסדיים והחוקיים שיאפשרו תחרות חופשית באמת.
