בדיחה חביבה באקדמיה עוסקת בארנב שישב בפתח מערה וכתב. לחיות טרף שעברו במקום ותהו מה הוא כותב, נאמר שהוא כותב דוקטורט המסביר כיצד הארנבים טורפים אותן. החיות לא האמינו, הוזמנו להיכנס פנימה כדי להבין, ואז נטרפו באורח מסתורי. נשר שישב על עץ סמוך הסתקרן מאוד, ושאל בענווה: "שמע ארנב, אני לא מתכוון לפקפק בתזה של הדוקטורט שלך, אבל אני חייב שתסביר לי, איך יכול להיות שארנבים טורפים שועלים וזאבים?"; "בוא ואראה לך", ענה הארנב, והנשר נכנס איתו למערה: "אתה רואה", הצביע הארנב על האריה שישב במערה ולידו גל עצמות, "זה המַנְחֶה שלי".
כל סטודנט מגלה במהלך לימודיו לתארים מתקדמים שהדבר החשוב ביותר שצריך לעשות כדי להצליח בעבודת התזה הוא לבחור את המנחה הנכון ולטפח את הקשר איתו. מערכת יחסים טובה עם מנחה מקרב חברי הסגל המובילים היא על פי רוב ערובה מרכזית לדוקטורט מוצלח, שיעבור את הבחינות הנדרשות ואולי גם יסייע בהתקדמות עתידית ובהשגת משרה. מנגד, מי שיעלה על מסלול התנגשות עם בכירים בפקולטה ישלם על כך מחיר ביכולת ההתקדמות האקדמית שלו, בוודאי במדעי הרוח או החברה. כך היה עוד בימים שדרכו של ברוך קורצוויל באוניברסיטה העברית נחסמה בידי בכירים שלא אהבו את הערצתו לעגנון. מאז לא הרבה השתנה.
גם בימים כתיקונם, הצורך ליישר קו עם הדעה השלטת הוא לא בדיוק ערובה לחופש אקדמי, אבל כיום הבעיה מתעוררת במלוא חומרתה. חברי סגל בכירים באוניברסיטאות לא מסתפקים בכך שהם, ככל אזרח אחר, יכולים להשתתף בהפגנות ולמחות על הרפורמה המשפטית באופן אישי, אלא פועלים כדי לגייס את שאר חבריהם לפקולטה לפעולות מחאה מאורגנות של האקדמיה נגד הממשלה.
הנהלות האוניברסיטאות מדגישות אומנם שההתארגנויות הללו אינן רשמיות, אולם כאשר בכירי הפקולטה מארגנים עצומה משותפת או קוראים לצאת להפגנות שנערכו השבוע באוניברסיטאות, המסר ברור. דוקטורנט שראה שהמנחה שלו חתם על עצומה כלשהי יודע שלא כדאי לו למצוא את עצמו בצד שמתנגד אליה. חבר סגל זוטר בעל שאיפות התקדמות מבין היטב שכדאי לו לצרף את שמו לחותמים.
כשרואים את הרטוריקה המתלהמת שנוקטים המרצים שמובילים את ההחתמות והפעילויות, מבינים שבמקרה הזה אי אפשר להיות מהאו"ם. כאשר התפיסה היא שאנו במלחמה על הדמוקרטיה, במאבק נגד המהפכה, אזי האמירה בין השורות היא שאין כאן בחירה ודיון בין שתי גישות לגיטימיות. במקרה הזה יש בדיוק שתי אפשרויות – או שאתה נאבק לטובת האמת, או שאתה פשיסט.
דוגמה אחת לכך ראינו השבוע, כאשר במהלך ההפגנות באוניברסיטת תל־אביב תועד אחד המרצים מקלל סטודנטים שהפגינו בעד הרפורמה, וקורא לעברם "פשיסטים, מקומכם לא באוניברסיטה".
דווקא בפקולטות למדעי החברה והרוח, במחלקות שאמורות לעודד חשיבה מגוונת ושיח פתוח, מתקיימת אווירה של מחויבות לאחידות מחשבתית, סימון ברור של דעות נכונות ולא נכונות, ודרישת הזדהות נחרצת: הלנו אתה אם לצרינו.
כשאנשי חיל האוויר לשעבר או בכירים בתעשייה חותמים על עצומות נגד הממשלה, אפשר לתהות מה בדיוק הטעם בכך. עם כל הכבוד למאה, מאתיים או אפילו אלף איש, חשובים ככל שיהיו, רק לפני רגע היו בישראל בחירות בהשתתפות מיליוני מצביעים, והכרעת הציבור הרחב כבר התקבלה. אבל כאשר בכירי הפקולטות באוניברסיטאות יוזמים עצומות ומעודדים פעילויות נגד הממשלה, והאקדמיה בישראל עוברת פוליטיזציה מוחלטת, כאן כבר עולה חשש כבד: דווקא במקום שחרת על דגלו לכאורה את חופש המחשבה מתחוללת בימים אלו סתימת הפיות ודרישה ליישור קו אידיאולוגי.
