ביוני 1948, חוותה מדינת ישראל הצעירה את אחת הפרשיות האפלות והמטלטלות בכל הקשור למשפט צדק וזכויות אדם, כשקצין צה"ל מאיר טוביאנסקי נידון למוות באשמת ריגול לטובת הבריטים בעיצומה של מלחמת העצמאות. כאשר הפרקליט הצבאי הראשון של צה"ל ומשרד הביטחון הודיע לראש הממשלה דוד בן גוריון כי "נעשה עוול גדול והוצא להורג אדם חף מפשע", בן גוריון הרהר לרגע, נראה נחוש בדעתו לסגור את הפרשה ואז הגיב בטון מאיים: "אתה שומע מה שאתה אומר? יש לך מושג מה יגידו עלינו בעולם אם יידעו שבחצי שנה של עצמאות הספקנו להוציא להורג קצין חף מפשע? אסור שהפרשה תיוודע ברבים". היועץ המשפטי השיב לראש הממשלה: "אתה יודע שאני ממושמע, אקבל כל הוראה שלך ואבצע אותה. אבל אין אדם או פקודה, שימנעו ממני לבצע דבר אחד – לספר את האמת לאלמנה ולבן. הם חייבים לדעת את האמת, ואם הם יידעו, ייתכן שכל העולם יידע".
פרשת טוביאנסקי העמידה את מדינת ישראל בצומת דרכים בה היא נאלצה להחליט האם היא תמשיך לנהל את ענייניה במחתרת וקברניטיה ימשיכו לפעול במחשכים, או שהיא תהפוך למדינה מתוקנת שדבקה באמת, מאמינה ללא פשרות בזכויות אדם וחורצת משפט צדק בפומבי. מי שחצץ, בגופו ממש, בין רצונם של איסר בארי ובנימין גיבלי להמשיך לנהל את ישראל כאחרונת הכנופיות לבין פניית הפרסה שלה לעבר נאורות ושקיפות היה יועץ משפטי אחד ושומר סף אמיתי, אהרון חוטר ישי. מי יודע לאילו מחוזות היינו מתגלגלים אילו במקומו של חוטר ישי היה מתמנה "יועץ משפטי מטעם", שתפקידו אליבא דיריב לוין הוא "רק לייעץ" ו"לאפשר לפוליטיקאים למשול".
אירוע מפוקפק נוסף שהעמיד את ישראל בצומת דרכים האם היא תהיה למדינה שוחרת חוק או ארגון מאפיוזי התרחש בשלהי שנת 1984, כאשר שני מחבלים חוסלו על ידי אנשי השב"כ "בפרשת קו 300". הפרשה הפכה ל"פרשת השב"כ", כאשר החליט ראש השב"כ דאז אברהם (אברום) שלום שאנשיו ישקרו לועדת החקירה של האלוף מאיר (זרו) זורע ושבכיר הארגון יוסי גינוסר יישתל בתוך הוועדה עצמה. כך, בערבו של יום יגיע המידע אל חבריו במטה השב"כ עם פירוט מלא של הדיונים בין כתלי ועדת החקירה. אברום שלום הזהיר את אנשיו לבל יזלוג החוצה בדל של מידע מפליל. "איש לא יוציא דברים מתוך הדיונים שלנו. ודעו לכם שאם זה ייודע ברבים אהוד יתום וחבריו יואשמו ברצח ויישפטו למאסר עולם", הוא פסק.
השאלה הנשאלת היא, היכן היה היועץ המשפטי של שירות הביטחון הכללי? ובכן, לא רק שהיועץ דאז, עו"ד שלמה וירטהיים לא ניסה להניא את שלום להימנע מביצוע עבירה חמורה כל כך, אלא הגדיל לעשות ואירח בדירתו הפרטית את חבריו לצמרת השירות, שם הם רקחו את סיפורי הכיסוי הבידיוניים. מאותו מפגש בדירתו של שלום, יצאה מסכת האיומים על הממשלה על כך "שתיפתח תיבת פנדורה באם יאונה רע לאיש שב"כ אחד". שם במעונו של היועץ המשפטי, נרשמה אחת מעלילות הדם הקשות ביותר בתולדות ישראל כאשר האשמת השווא הועמסה על כתפיו של הקצח"ר תא"ל איציק מרדכי כמי שכביכול רצח את שני הערבים. לימים, לאחר שקיבל חנינה יחד עם שאר עשרת חנוני השב"כ נשאל ורטהיים מדוע הוא לא התנגד ומנע את המעשים הוא השיב: "לאברום הייתה עוצמה אדירה ואיש לא יכול היה להתנגד לו".
בימים בהם תחומי אחריותו, סמכויותיו ומעמדו של תפקיד היועץ המשפטי נבלעים בתוך סעיפיה של הרפורמה החדשה, ראוי שנלמד מההיסטוריה. מי שתומך במינוי יועץ משפטי עם כוכבית או רואה בתפקיד זה כעוד "פקיד" כנוע וללא שיניים, כדאי שידע שיועץ משפטי ממושמע או ממושמע מדי עלול להמיט אסון, אם לא יידע לרסן או לבלום את הבוס שמינה אותו מחמת מוראו, או רק כדי לא להפריע לו למשול.
