גם בלי לערוך סקר מקיף קל לנחש מיהו איש הציבור האהוד ביותר עכשיו בימין: תושב מודיעין בן 53, מהפכן שמסתתר מאחורי ארשת פקידותית, שר המשפטים יריב לוין.
מנחם בגין היה הסנדק שלו, אך עד לפני ימים אחדים לא דבקה בו מאומה מהתהילה הבגיניסטית, ודאי לא מהכריזמה. בימים האחרונים דבקה גם דבקה. כשהשר יצא בצהרי יום שני מחדר הישיבות של ועדת החוקה בכנסת התקהלה סביבו עדת מעריצים. כמה דקות לכן רטטו מכשירי הטלפון שלהם ממבזקים שבישרו על התנגשות חזיתית בוועדה בינו לבין המשנה ליועמ"שית של הממשלה, ד"ר גיל לימון. אנשים ונשים ביקשו ממנו סלפי, ליוו אותו למעלית, החמיאו לו, ביקשו לוודא שאינו נבהל מהפגנות השמאלנים, שאינו מתכופף. בדרכו שלו, דרך של הנהון ודיבור קצר, הוא הניח את דעתם.
לוין בכלל הגיע באותו יום לוועדה כדי להקשיב, לא כדי לדבר. במשך שעה ארוכה שתק, גם כשח"כי האופוזיציה הפצירו בו להגיד משהו. זה היה יום הדיונים הראשון על הרפורמה המשפטית. בקריית הממשלה הסמוכה נערך טקס חילופי הרמטכ"לים, בוועדת החוקה – טקס חגיגי הרבה פחות. את תזמורת צה"ל החליפו צלילי טלי גוטליב והלמות התופים של יוליה מלינובסקי ויוראי להב־הרצנו. עם זאת, רוב הזמן הדיון היה שקט וענייני פי כמה מהציפיות המוקדמות, לפרקים אפילו תרבותי.
יו"ר הוועדה שמחה רוטמן ניהל אותו ביד רמה. הוא הבטיח "לשמוע את כולם", וקיים. השר לשעבר פרופ' שמעון שטרית דיבר, פרופ' מרדכי קרמניצר דיבר, פרופ' דניאל פרידמן וגם זהבה גלאון, שאומנם כבר אינה חברת כנסת, אך עדיין אפופת להט עשייה. היא מארגנת מבצע התייצבות של שמונים ח"כים ושרים לשעבר בישיבות הוועדה, במסגרת "מאמץ כולל לבלום את המהפכה המשטרית המתוכננת". ביום שני נענו לקריאתה ובאו אושיות השמאל בדימוס מוסי רז, גבי לסקי, ענת מאור, מלי פולישוק־בלוך, אילן שלגי ואתי לבני. את הימין החוץ פרלמנטרי ייצגו דמויות מוכרות פחות, אשר מניעות את המהלך הגדול מאחורי הקלעים; חוגי פורום קהלת.
על סדר היום של הוועדה הונח בתחילת השבוע רק סעיף אחד מהרפורמה המסעירה: חוק היועמ"שים. בזימון הרשמי לישיבה השבוע הוא כונה כך על ידי רוטמן: "ציון במשפט תיפדה – סמכות הממשלה והשרים לקבוע את עמדתם המשפטית בפעולתם השוטפת ובפני ערכאות שיפוטיות". פרופ' פרידמן המליץ לרכך אותו. הוא הסתייג מהרעיון שהיועמ"שים יהיו משרות אמון, הזהיר שהתערבות בג"ץ בניהול המדינה רק תגבר אם השרים יתחככו איתם ללא הרף, אך הוקיע את המצב העכשווי שבו אין לשרים פתחון פה בבג"ץ במקרה שדעתם שונה מדעת היועץ המשפטי במשרדם.
אם שני הצדדים יסכימו למנות את פרידמן כבורר, אולי יבוא לציון גואל. בינתיים אין פשרה, יש מסלול התנגשות, ודאי אחרי פסיקת בג"ץ שלשום. בימין בוטחים ברוב הפרלמנטרי המשכנע, 64 ח"כים שכולם תומכי רפורמה. בשמאל מתמסרים לשלהוב יצרים עצמי, וכרגיל מתבלבלים בין תמיכה תקשורתית לתמיכה ציבורית. תוצאות הבחירות הודחקו פחות ממאה יום אחרי סגירת הקלפיות. לפיד ושות' מסבירים עכשיו שלבוחרים לא היה מושג על מה הם מצביעים, טמבלים ימניים שכמותם. לחילופין הם כן ידעו, אבל מי שואל אותם. "אין אף מדינה דמוקרטית שבה תוצאותיו של הליך פלילי מסוים מוכרעות בדיעבד בבחירות כלליות", כתבה השופטת דפנה ברק־ארז בהחלטת הפסילה של דרעי.
ד"ר לימון היה הנציג הבכיר של מערכת המשפט בדיון ביום שני בוועדת החוקה, איש מאיר פנים ובעל גינונים רכים, עד כמה שאני יכול להעיד על סמך היכרות קודמת. בניגוד למשתתפים האחרים בדיון הוא קרא את נאומו מהכתב, כמו שופט בעת פרסום הכרעת הדין. 3,245 מילים בסך הכול, כעשרים דקות. הטון היה שקט, קצב ההקראה חפוז, התוכן קשה ומתנשא. לימון הזהיר מפני מצב שבו "הממשלה אפילו לא תהיה מעל החוק, היא תהיה החוק". נאומו היה רצוף דוגמאות קיצון היפותטיות מפני העשוי לקרות ביום שלאחר הנמכת סמכויות היועמ"שים מפסגות ההימלאיה לגובה פני הים: "שר התחבורה יהיה מוסמך לקבוע לפי רצונו אם כביש הוא בטיחותי; שר האוצר יהיה מוסמך לקבוע לפי רצונו את גובה מדד המחירים לצרכן; השרה להגנת הסביבה תהיה מוסמכת לקבוע לפי רצונה אם מפעל הוא מזהם".
"אנחנו לא עבריינים", התלקחה חברת הכנסת גוטליב בפעם החמישים. עמיתה לסיעה, בכיר מח"ש לשעבר משה סעדה, העיר שתיאורטית גם יועמ"שים עלולים להיות מושחתים, אבל זה תרחיש שכמובן אינו נכלל בתסריטי התבהלה של מתנגדי הרפורמה. הנחת יסוד שלהם אומרת שהפוליטיקאים מושחתים והמשפטנים מושלמים. הם בזים לתחושת הקיפוח הימנית בעידן האקטיביזם השיפוטי, אטומים לעריצות בג"ץ. כביכול, ספר החוקים והדמוקרטיה יקרים רק לליבם.
"חברי הוועדה מתבקשים למעשה לדון בשאלה האם נכון כי הממשלה תפסיק להיות כפופה לחוק", חתם לימון את נאומו בתהייה רטורית. כדרכם של בכירי צלאח א־דין הוא אף התנדב לענות: "לדעתנו, התשובה היא לא". לוין נשבר. הוא החליט לוותר על זכות השתיקה והשמיע את מה שייזכר תמיד כנאום העציצים שלו, בזכות הדימוי המשעשע שלו לתחליף עציץ בלשכתו. "אין דוגמה מאלפת יותר לצורך ברפורמות שאני מביא מאשר מה ששמענו עכשיו", אמר השר, והסביר: במקום לאפשר לו לקדם את הרפורמה, יועץ משפטי בכיר במשרדו מנסה לסכל אותה, ואפילו לא טורח ליידע אותו מראש על כך. הוא האשים את לימון בדמגוגיה. לימון נשך שפתיים. כששאלתי אחר כך את לוין אם אינו חושש כי המהפכה המשפטית תוליך להתנגשות פנימית קשה עם השמאל, הוא השיב ש"האיום במלחמת אחים הוא שערורייה, אין סיבה שיקרה דבר כזה, ובטח שאי אפשר למנוע מאיתנו לעשות את מה שדרוש באמצעות איומים. אבל אני תמיד מוכן לשמוע ולהידבר".
כדאי, כדאי לשמוע ולהידבר. הרפורמה של לוין היא צעד חיוני לשיקום הדמוקרטיה הישראלית ותיקון עוול היסטורי, גם אם המניע לקידומה המהיר דווקא עכשיו הוא תיקי נתניהו. טוב מאוחר מלעולם לא, ואם לא עכשיו אימתי. צריך רק להבחין בין עיקר לטפל ולהימנע מקטטות מיותרות עם השמאל. בקרב על ירושלים ב־1967, שאוזכר בטקס חילופי הרמטכ"לים, חיילי צה"ל יכלו לשחרר את העיר בלי להסתער תחילה על גבעת התחמושת, ובקרבות הרפורמה 2023 אין צורך לכבוש בבת אחת את כל היעדים. אפילו את גבעת היועמ"שים אפשר לעקוף לפי שעה. ייתכן שהקרב עליה יתייתר אחרי תום השיפוצים המתבקשים בבג"ץ. ייתכן שנתניהו יכריז על הפסקת אש כללית עוד הרבה קודם. בסופו של דבר, עם כל ההערכה לנחישות לוין, גורל הרפורמה תלוי בעיקר בראש הממשלה, בגורלו שלו, במשפחתו, וכמובן במצוקותיו של יהודי חשוב אחר: אריה דרעי. מי ייתן ואיש מהם לא ישכח בחודשים הקרובים שהמהפכה המשפטית נועדה להיטיב את מצב האומה, לא לקרוע אותה. ציון במשפט תיפדה, אבל לא בכל מחיר.
